הנראטיב של הימני הממוצע

מנקודת מבטם של תומכי הרפורמה, אחד הצדדים במפה הפוליטית נהנה מרוב מספרי, אבל לא יכול לתרגם אותו לכוח פוליטי ממשי, משום שהמיעוט אוחז בעמדות כוח באופן בלתי פרופורציונלי.

עד כה, התגובה של הצד השני להאשמות האלו הייתה בדרך כלל פליאה אותנטית: אנחנו? אליטה? על מה אתם מדברים? קודם כל, סבתא שלי סבלה המון בשנות החמישים. שנית, השופטים הם מקצועיים ולא-פוליטיים. שלישית, התקשורת היא אובייקטיבית. רביעית, בעלי ההון הם הרי בימין. זה שהימין לא מצליח לעשות כלום, זה כי יש אצלו בעיה, לא כי מישהו עוצר אותו.

אז בחודשים האחרונים הימין ניסה שוב לעשות משהו. וזה היה משהו כל כך גדול, שכדי לבלום אותו בהצלחה, הצד השני היה חייב לשים את כל הקלפים שלו על השולחן ולחשוף לאור השמש את כל העמדות שלו.

קודם כל צעדו השופטים קדימה והביעו את דעתם הפוליטית. אחריהם באו אילי הון שאיימו להזיק למשק הישראלי באמצעות עוצמתם הכלכלית. ואז שדרות שלמות בצה"ל איימו להשתמט אם עמדתם לא תתקבל. בזה אחר זה נכנסו לתוך הזירה האקדמיה, התקשורת, ההסתדרות, והתאגידים הגדולים, כשביציע מחאו להם כפיים ראשי מעצמות זרות.

מולם בקצה השני של הזירה, אגב, ניצבה רונית שמעוני, מזכירה רפואית בת 44 מאשדוד. ליכודניקית נלהבת שחברה בכמה קבוצות פייסבוק של ימנים ומאז הבחירות האחרונות נשבעה לעצמה שתראה רק ערוץ 14.

היא חושבת כבר הרבה זמן שחייבים לעצור את בג"ץ, וכשהתחילה המחאה נגד הרפורמה היא חשבה שהכלבים ינבחו והשיירה תעבור. כשהמחאה הלכה וצברה תאוצה היא התרגזה. בהמשך זעמה. אבל במקביל לכל אלה היה רגש נוסף שצף ועלה מתת ההכרה שלה, הולך וגובר בהדרגה, עד שיום אחד, ה-26 במרץ 2023, הרגש הזה מילא את כל יישותה מכף רגל ועד ראש: השפלה.

רונית מאשדוד אף פעם לא השלתה את עצמה שהיא אותו דבר כמו אלו שדיברו נגד הרפורמה בלהט בערוץ 12 (הבחירות האחרונות היו הפעם השלישית שנשבעה לעצמה לראות רק ערוץ 14. זה אף פעם לא קרה). היא לא היתה פרופסור לסוציולוגיה מאוניברסיטת תל אביב, אם כי היא עשתה פעם תעודת הוראה במכללה האקדמית אחוה. היא לא עשתה מיליונים בהייטק, היא בקושי הביאה שמונה וחצי הביתה כל חודש. היא לא היתה טייסת קרב, אלא רק מדריכת חי"ר. היא לא היתה פרשן מדיני בחדשות, לא היו לה אפילו עשרה עוקבים בפייסבוק. הכי קרוב שהיא הגיעה אי פעם ללהיות שופטת היה כשפסקה במריבות בין הילדים. כל זה לא הטריד אותה במיוחד בחיי היום יום, והיא הייתה די גאה במי שהיא – במיוחד כשהלכה לקלפי לשים מחל, ופתחה את הטלוויזיה בעשר בערב כדי לראות את הפרצופים החמוצים של הפרשנים.

אבל לא ב-26 במרץ 2023. ביום ההוא רונית שמעוני מאשדוד הרגישה שהיא עומדת לבדה מול כל הפרופסורים והשופטים והטייסים והעיתונאים והמיליונרים מההייטק, והם כופפו אותה. והיא רעדה מזעם, פחד והשפלה. כי היא ידעה שגם מיליון בוחרי הליכוד לא יכולים לעמוד מולם. בשביל זה הם בחרו בבנימין נתניהו, מדינאי של פעם בדור, שיעמוד מול כולם. אבל ביום הזה חלחלה בה ההבנה שגם הוא לא יכול לעמוד מולם, ומשהו קטן בה נשבר.

------

הטקסט שלעיל הוא נראטיב. הנראטיב של הימני הממוצע, אני חושב. הנראטיב הזה מבוסס על האמת, אבל לא על כל האמת. כל האמת היא שההתנגדות לרפורמה לא כללה רק פרופסורים ומיליונרים, אלא גם הרבה מאד אנשים פשוטים; שהרפורמה נבלמה (נכון לעתה) לא רק כי האליטה התנגדה לה, אלא גם כי היא היתה בנויה מלכתחילה באופן רע וקודמה באופן גרוע. אבל הרבה מאד ימנים לא מסכימים עם הטענות האלו, רק עם הנראטיב. והאמת היא שזה לא ממש משנה גם אם יסכימו: יהיו אשר יהיו הסיבות הספציפיות בגללן נבלמה הרפורמה הספציפית הזו, זו עובדה סוציולוגית שיש אנשים עם הון תרבותי, חברתי, פיננסי ופוליטי גדול הרבה יותר משל אנשים אחרים, ושיש לאנשים האלו מפלגות משלהם, כמו שגם לאחרים יש את המפלגות שלהם.

העובדה הזו ניצבה בחודשים האחרונים תחת אור הזרקורים יותר מאשר אי פעם בעבר. לא רק תומכי הרפורמה דאגו להפנות לשם את הזרקורים, אלא גם מתנגדיה, שלצד הנראטיב של "העם איתנו", הציגו שוב ושוב גם נראטיב מקביל – "אנחנו האנשים הטובים".

אנחנו הטייסים, אנחנו יוצאי היחידות המובחרות, אנחנו ותיקי מלחמת יום כיפור, אנחנו היצרנים, אנחנו היזמים, אנחנו המשכילים, אנחנו התרבותיים. הצד השני של המטבע הוא ש"הם" – סילחו לי על הלעז – דפלורבלז.

טפילים, בכיינים, פאשיסטים, אלימים, גזענים, בבונים. טלי גוטליב, יאיר נתניהו ואיתמר בן גביר, הם לפי שיטה זו אבי הטיפוס של הימנית הממוצעת, קרי רונית. כמובן שהכללות, סילופים וצ'רי פיקינג הם לא מונופול של השמאל; הימין עושה את זה באותה מידה, אבל התוכן אחר. היהלום שבכתר של כל קמפיין ימני מוצלח הוא דודו טופז, או יאיר גרבוז. בעוד השמאל מצביע על ימני אחד, ומאשים: כולכם עלובים כמוהו – הימין מצביע על שמאלני אחד, ומאשים: כולכם מתנשאים כמוהו. באופן מוזר, שתי ההאשמות משתלבות היטב זו עם זו.

בימים שאחרי ה-26 במרץ יצא לי לקרוא לא מעט אנשי שמאל-מרכז אומרים שצריך להגיע לעמק השווה, להיזהר לא לנצח יותר מדי, ולקחת בחשבון את רגשותיו של הצד השני. יצא לי לקרוא לא פחות אנשי שמאל-מרכז עם אש בעיניים ואגרופים מונפים שתובעים ללכת עד הסוף, לא להתפשר במילימטר, ולהביס אותם סופית. מה שיותר גרוע, זה שכשניסיתי להסביר את הרגשות של אנשי ימין במצבנו (בגוף שלישי, ובשפה הכי מאופקת ועניינית, כדי לא להרגיז אף אחד) נתקלתי במקומות מסוימים במבול של בוז, לעג קר, זלזול בעצם הרעיון שלאנשי ימין יש סיבות אותנטיות להרגיש שהקול שלהם שווה פחות, וחומה נוקשה של חוסר אמפתיה. אנשי ימין שסתם שפכו את ליבם בלי פילטרים נתקלו באותן תגובות, בעוצמה גדולה הרבה יותר.

רונית מאשדוד יודעת שהמיליונרים והטייסים והפרופסורים והעיתונאים שווים יותר ממנה. היא יודעת, ולא ממש אכפת לה, כי פעם בכמה שנים הם נפגשים במקום בו היתרון הזה מתבטל, וכולם שווים זה לזה: הקלפי. במקום הזה רונית יכולה להביס את כולם, והיא אכן עושה את זה לעתים קרובות, וכל עוד היא מאמינה שזה המקום שבו מוכרע באמת עתידה של מדינת ישראל, לא אכפת לה מכל השאר. האמון הזה לא נסדק בשבועות האחרונים, מכיוון שהוא החל להיסדק כבר לפני 5 – 10 שנים.

בשבועות האחרונים הוא עומד בפני שבירה סופית. אני מקווה שבסוף יגברו הקולות שקוראים לשקם אותו בדרך זו או אחרת, כי לאנשים כמו רונית מאשדוד אין מאות מיליונים בעו"ש ולא F-16 בחנייה, אבל יש להם מגרה במטבח ובה קופסת גפרורים. ואם מספיק מהם יאבדו אמון ביכולתם לעצב מציאות באמצעות הקלפי, המדינה הזו תעלה באש.

הכותב: דוקטורנט להיסטוריה של עם ישראל אוניברסיטת בר אילן