עדינה ליבוביץ', מתנדבת בתוכנית "והדרת" של האגודה להתנדבות למען ניצולי השואה, מספרת בראיון לערוץ 7 על הפעילות המתקיימת לאורך השנה כולה להפגת בדידותם של ניצולי שואה ועל הקשר האישי שנוצר בינה לבין ניצולים.
ליבוביץ' מספרת על הקשר ההולך ונבנה עם הקשישים צעד אחר צעד. "מדובר באנשים בודדים שמחפשים חברה, ואני שם כדי להוות להם חברה ולדבר איתם. זה כמו סבתא ונכדה. אני מרגישה נכדה של האנשים שאני עובדת איתם. נוצר כאן קשר משמעותי עקבי לאורך שנה שלמה".
"יש אפשרות להישאר ולהתנדב שנתיים, אבל רוב המתנדבות מחליטות להישאר שנה כי מדובר בשירות מאוד אינטנסיבי ודורש, צריך לתת מכל הלב, להיכנס לבית, להקשיב ולהיות שם במאה אחוז בשביל הקשישות. נחשפים לסיפורים מאוד לא פשוטים, מצב כלכלי קשה, בעיות משפחתיות ועוד".
לא כולן מספרות, אבל ישנם קשישות שהשיחה עם עדינה וחברותיה יורדת לפרטי פרטים של חייהן בימי המלחמה ההיא. יש המתארות את הרעב הגדול, את החיפוש אחר מזון, פרטים שנחקקו בהן כילדות קטנות וכעת יוצאים באותן שיחות שבועיות עם המתנדבות הצעירות.
"במועדון ביקנעם נכנסתי וראיתי איש שכותב במחברת. שאלתי אותו מה אתה כותב והוא אמר שהוא מתעד את הסיפור שלו כי המשפחה שלו רוצה שהדברים יהיו מסודרים וממנו. הוא היה במחנה ריכוז והסיפור שלו מאוד מעניין. בכל שבוע אני נכנסת, הוא סוגר את המחברת ומספר לי על מה הוא כותב עכשיו. הוא אוהב לספר".
באשר לה עצמה מספרת ליבוביץ' כי אמנם עד כה היא כתבה מעט מהסיפורים לעצמה, אך בחודשים שעוד נותרו עד לתום שנת ההתנדבות שלה היא מתכוונת להקליט את הסיפורים, ומסתבר שהקשישים בהחלט מעוניינים בכך.
האם אין בהם עצבות שמקשה על חייה שלה? "רובם לא מדוכאים", היא אומרת. "הם מספרים על העבר אבל הם חיים את ההווה. הם משחקים איתי, אנחנו יוצאים יחד לטייל. אני יודעת להבדיל בין העבר וההווה". עוד היא מציינת כי כמי שהיא חלק מגרעין שירות היא חיה חיי הווי חברתי עשירים עם בנות אחרות כך שהאיזון נשמר.
"אני בהחלט ממליצה לבנות להתנדב. זה התקן המשמעותי ביותר שיש. אלו אנשים שהחברה שוכחת אותם, אנשים שצריכים את זה. כשאישה שיושבת כל היום לבד מול הטלוויזיה ופתאום יש לה שעתיים שהיא איתי, זה משמעותי מאוד", היא מסכמת.