ההגדה של סבא מנחם

מתוך החושך הנורא צמחה תקווה גדולה.

ביום בו אנו מעלים על נס את זיכרונם של קדושי השואה, אני מבקש לשתף אתכם בסיפורו האישי של סבא שלי, ד"ר מנחם ישראל גנץ, שזכיתי להיות קרוי על שמו.

בערב פסח של שנת תש"ד (1944), בזמן שהמשלוחים למחנות המוות פעלו ללא הפסק והגרמנים הקדישו מאמץ עילאי ללכוד כל יהודי באשר הוא, סבא מצא את עצמו מסתתר במרתף צפוף בסלובקיה יחד עם סבתי, שני ילדיהם וכמה יהודים נוספים. הם ידעו שהנאצים מדווחים מדי בוקר בשידורי הרדיו שלהם כמה יהודים הם הצליחו לתפוס, וזה כמובן הדאיג אותם.

אבל סבא, באופטימיות המיוחדת שלו, ראה דווקא את ההפך. אם הנאצים רואים צורך להתרברב בכל יהודי שנלכד, זה סימן שהם לא יצליחו להשמיד אותנו. דווקא ממעמקי המרתף החשוך והמחניק בסלובקיה, סבא שלי ידע שעם ישראל עוד יקום מהאפר, ויבנה את ארץ ישראל.

בתוך הסכנה, הרעב והפחד, סבא החליט לכתוב את ההגדה של פסח, אותה הם יקראו בליל הסדר. לא היו להם מצות, יין, וודאי לא סעודת חג. אבל היתה להם ההגדה שסבא שחזר וכתב מהזיכרון בלבד, והיא שרדה ונמצאת היום בידינו.

מדהים לראות איך סבא הצליח לשחזר את הטקסט הארוך והמורכב של ההגדה, כמעט ללא טעויות והשמטות. ולא פחות מכך, מדהים אותי כיצד אדם הנמצא במצוקה נוראית כל כך, שהשרידות שלו ושל משפחתו מוטלת בספק גדול, שבכל יום נושא תחינה שהיום לא יחפשו יהודים, ושאם יחפשו לא ימצאו אותם – אדם כזה מצליח להתעלות ולכתוב הלל ושירת הודיה על הצלת אבות אבותיו ממצרים שאירעה אלפי שנים לפני כן.

החוסן הזה, היכולת להתחבר אל העבר ולשאוב ממנו תעצומות נפש להווה, הוא הנותן לנו את הכוח והתקווה להמשיך ולבנות את עתיד העם היהודי, עתידנו.

כי דורש דמים אותם זכר, לא שכח צעקת ענווים. הרנינו גויים עמו, כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכיפר אדמתו עמו. תהא נשמתם של ששת המיליונים צרורה בצרור החיים.

ישראל גנץ הוא ראש המועצה האזורית מטה בנימין