סבא היה על הרכבת לאושוויץ. האמת שאת הסיפור שלו שמעתי בשנים האחרונות, אבל אתמול בערב בסלון בהושעיה כשהילדים הנכדים והנינים ישבו שם - היה משהו שונה.
סבא לא עסק רק בזכרונות, הוא שיתף בתחושות, חשף את העצבים הכי רגישים שלו.
את הגעגוע לחיבוק של אבא שלו במיטה, חיבוק שהוא זוכר עד היום, את השתיקה של אמא שלו ואחיותיה, שלא דיברו על הזוועות ואושוויץ וברגן בלזן. הם לא דיברו מעולם.
והזכרונות שלא מתכהים, ומלווים אותו יום יום, שעה שעה. על המחשבה מה סבא וסבתא שלו שהלכו עם שלושת נכדיהם למנגלה ותאי הגזים חשבו ברגעים האחרונים. ועל זה שכשהוא מסתכל על נכד ונין שלו, זה לא מובן מאליו.
ואם הפרטיזנים לא היו מפוצצים את מסילת הרכבת, אז הוא לא היה פה בגיל 88 מספר את הסיפור.
הוא דיבר הרבה על אמונה. על שאלות ותפילות ואמונה בזה שיש מי שמשגיח מלמעלה שלא עזב אף פעם. ועל שנה וחצי אחרי המלחמה שהוא התפלל כל יום שאבא שלו יחזור הביתה. ואבא לא חזר.
אבל האמונה נשארה. וכן גם שאין לנו תשובות לכל השאלות.
והוא דיבר הרבה על המדינה שלנו. בדאגה. שמי שעבר את השואה צריך לדעת שהפיתרון היחיד זה מדינת ישראל. תמיד ישנאו אותנו ואנחנו צריכים לשמור על עצמנו ולהתפלל לקב"ה שייתן לנו את הכח.
וכמה חשוב לשרת בצבא, וכמה חשוב להיות באחדות ולשמור על המדינה.
וכשחזרתי בחצות הביתה, הלכתי לתת חיבוק גדול לילדים שלי, וידעתי שזה לא מובן מאליו שנולדנו בירושלים בארץ ישראל, ושאנחנו מאמינים.
ושזכינו בסבא גיבור ומיוחד כזה. זה לא מובן מאליו. הלוואי שנהיה ראויים.
יהודה ולד הוא מנכ''ל מפלגת הציונות הדתית