גלגלצ וזיכרון בסלון משתפות פעולה בשנים האחרונות במשדרים מיוחדים בערב יום השואה. מתוך שיתוף הפעולה, עלתה השאלה כיצד ניתן לשלב את זיכרון השואה בתוך יצירה מוזיקלית עכשווית ורלוונטית.
מתוך הדיאלוג הבשיל רעיון יוצא דופן – לקיים מפגש חד-פעמי בצורת סדנה, אליה יוזמנו יוצרים ויוצרות בולטים בנוף המקומי, ובמהלכה יוצפו שאלות בנושא זיכרון השואה בהקשר התרבותי-עכשווי, לצד מפגש עם שורדים ושורדות שישתפו בסיפורם האישי.
הסדנה הזו הולידה את פרויקט פסקול שלישי - שירים שרלוונטיים ומיועדים לכל יום ויום במציאות הישראלית, כשכל שיר ושיר הוא פעימה בדופק הישראלי של שנת 2023.
"שיר מספר" נפתח עם המספר שעל ידו של שורד השואה מרדכי צ'כנובר, איתו נפגשו היוצרים במסגרת הפרויקט פסקול שלישי ואף חגגו איתו את יום הולדתו ה-100. סיפור ההישרדות שלו מלא בסיטואציות קשות, בכל אחת מהן הוא היה אמור למות, אבל בכל פעם, ברגע האחרון, החיים נתנו לו עוד הזדמנות.
"כל אחד מאיתנו זרק לאוויר את מה שהכי נחרט לו בראש מהסיפור" מספרים היוצרים על תהליך הכתיבה. "אחד זכר את יד האלוהים המכוונת, שני זכר את פרטי הסיפורים ואת החיפוש אחרי אבא, שלישי זכר את המספר על היד, אבל הפרט המדהים עבורנו היה שבתוך כל הזוועות באושוויץ, הייתה גם מנדולינה".
"כלי נגינה שמזכיר את החיים לפני המלחמה, ומופיע שוב במרכז הסיפור במחנה ההשמדה. לכן, בסוף כל פרק בשיר, בחרנו לתת למנדולינה לנגן את המנגינה."
הלחן הוא במנגינה יהודית בניחוח אירופאי ישן, שיש בה הרבה עצב מהול באופטימיות חסרת תקנה- ממש כמו סיפורו של מרדכי צ'כנובר.
"למות אחרי שחיים זה קל, לחיות אחרי שמתים זה קשה. מאד קשה. השיר הזה עוסק באלה ששרדו את התופת, ועכשיו חיים בתופת כדי לשרוד".
"אצלם כל לילה הוא מאבק חדש לקראת הבוקר שאחרי וכל בוקר הוא שאריות הזמן לקראת הלילה, וחוזר חלילה. כי גם כשהגוף השתחרר, הנפש קיבלה מאסר עולם בלי חנינה. הדור שלנו, שחווה קשיים ואתגרים, שלפעמים סוחב טראומות מחודשים קשים בשירות הצבאי לכל החיים, צריך לזכור את אלה שלא משתחררים כבר 80 שנה מהזוועות שנכפו עליהם בתקופת השואה".
"החיים קשים מהמוות, השתיקה קשה מהזעקה. יהא שיר זה הזעקה של השותקים".
"למה אני" נוצר בעקבות אחת השאלות הגדולות שנשארות עם הניצולים – למה אני? למה אני ולא הם, למה נשארתי? שאלה שאין עליה תשובה, זעקה שאין עליה עונה.
השרירותיות והעדר ההיגיון, הגורל ומקומו של המזל, אלוהים והאדם בתוך המשוואה של החיים. חוסר התשובה, הפתרון וסגירת המעגל. חלק מהדברים הם פשוט כך. אלו שאלות וסיטואציות שאנחנו מתמודדים איתן גם בעידן הנוכחי, בחיינו האישיים, המקצועיים והחברתיים.
נקודת מבט נוספת בשיר מתמקדת בהיעדר הפרידה. זהו כאב וחסך שמלווה דור שלם שלא זכה להיפרד מבני משפחתו, קרוביו ואהוביו. אותה זעקה שאין עליה מענה, אותו סיפור שאין לו סוף.
"אני פה בשבילך – כדי שזה לא יקרה לדור שלך" - השיר "ילד שלי" מספר את המסע שעוברת סבתא עם הנכד שלה.
היא שותקת אבל מדברת, היא יודעת שזה נגמר אבל שהכל יכול לחזור, ובעיקר היא דורשת ממנו שילך ישר – כי ההיסטוריה מזגזגת בפראות, ויכולה גם לעשות פרסה בכל רגע.
זהו שיר אופטימי – כי ייאוש הוא רק עניין של בחירה. זהו שיר שמספר על העבר ומתחנן שהוא לא יהפוך לעתיד.
שיר המספר על אירועים שקרו אבל עלולים כל רגע לחזור, כי השנאה רק מחליפה צורה.
אבל הכי חשוב – זהו שיר שמזכיר לנו שאלוהים שומר עלינו מהחושך עד לאור, אבל הוא לא יעשה את העבודה לבד אם אנחנו לא נזכור שחייבים לזכור.
הראל סקעת, סיוון טלמור, גיא מזיג ומשה קלוגהפט כתבו את השיר אחרי שעות של שיחות על איך ניגשים בכלל בדור הזה לדבר על השואה, על השאלה האם היא יכולה לשוב, והאם במובנים מסוימים – היא מעולם לא נעלמה. או בקיצור: "לעולם לא עוד" זאת לא סיסמא, זאת משימה.