"אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה בְּבִיאַת הַמָּשִׁיחַ וְאַף עַל פִּי שֶׁיִּתְמַהְמֵהַּ עִם כָּל זֶה אֲחַכֶּה לּוֹ בְּכָל יוֹם"
מילים אלו, אותן ניסח הרמב"ם כעיקר השנים עשר מתוך י"ג עיקרי האמונה, הן שבועת האמונים, הברית הכרותה בין עם ישראל לבין הקב"ה. מלים אלו מלוות את העם היהודי במהלך הדורות. רבים הסיפורים על היהודים שהלכו לתאי הגזים והמלים האלו על שפתותיהם.
מרגש ומיוחד במינו הוא הסיפור סביב נסיבות הלחנתו של שיר זה בשואה ע"י ר' עזריאל-דוד פסטג, חסיד מודזיץ',שהיה חזן ובעל ניגון. הסיפור מובא באתר האינטרנט של חסידות מודז'יץ, וכך מסופר שם(לקוח מאתר 'פיוט') :
ר' עזריאל-דוד, עם אלפים מאחיו היהודים, נדחס באחת מרכבות המוות, בדרך מוורשה אל מחנה ההשמדה טרבלינקה. האוויר בקרון הבקר העמוס היה מחניק.
אנשים, נשים וטף, ששיוועו למעט אוויר ומים ,נדחסו באכזריות על-ידי החיות הנאציות. קודם לכן הופרדו זוגות זה מזה, ילדים נקרעו מידי אימותיהם וזקנים כושלים נורו למוות לעיני יקיריהם. הרכבת יצאה לדרכה... מול עיניו של ר' עזריאל-דוד קמו לפתע מילות העיקר הי"ב: "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח ואף-על-פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא" הוא עצם את עיניו והתעמק במילים ובתוכנן.
דווקא עכשיו, אמר בלבו, כשהכול נראה אבוד, נבחנת אמונתו של יהודי. ופתאום החלו שפתיו לפזם נעימה שקטה וחרישית. הנעימה השתפכה לה, ואט-אט חברה אל המילים עד שהתאחדה עמן. דבקותו של ר 'עזריאל-דוד גברה והלכה מרגע לרגע. עיניו עצומות וגופו דחוס, אבל רוחו מתנתקת מנסיבות הזמן והמקום ונוסקת אל-על.
הוא לא חש כלל בשקט המוחלט שהשתרר בקרון ובמאות האוזניים הכרויות בתדהמה למשמע הצלילים המופלאים, שכאילו נלקחו מעולם אחר לגמרי. הוא גם לא שמע את הקולות המצטרפים בהמשך לשירתו, בתחילה בשקט, ומרגע לרגע בקול גובר והולך.
הנעימה המרגשת, עם המילים הקדושות, חברו לאמונה הטהורה שבלבבות ופרצו מתוכם בשירה גדולה ואדירה. קרון שלם, דחוס באנשים מושפלים, מורעבים ומדוכאים, העושים דרכם לטרבלינקה, שר בעוז: "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח ואף על פי שיתמהמה.".. בדרך ניסית הצליח אחד מיושבי הרכבת לברוח תוך כדי נסיעתה ולבסוף להעביר את הניגון אל האדמו"ר ששהה בארה"ב.
זוהי נקודת אור מצמררת שטומנת בתוכה את הסיפור היהודי כולו-אמונה נצחית שאינה תלויה בדבר, אמונה העומדת גם במחירים הקשים ביותר שניתן להעלות בדמיוננו. אמונה זו קשורה בעבותות לכל הטוב הישראלי שהרוע ניסה לכבות בעולם, כפי שכתב בספרו 'ספר החורבן', ד"ר עזריאל קרליבך ז"ל:
"הם לא הרגו אותם מפני שהיו חלשים מהם, אלא מפני שהיו טובים מהם. הם לא הציתו את בתי ישראל בעיירות אלא מפני שהאינסטינקט לחש להם שאלה הבתים היחידים בעלם, שבנה לעצמו עם מבלי לעשוק עם אחר.
הם התפרצו לחדרי הבתים האלה מפני שהרגישו שבפינות האפלות ההן, בכל הדוחק ובכל החלאה, מקננת ירושת דורי דורות של כיסופים לחיים טהורים של יראת חטא. של ביטול כל ממלכות הארץ מפני מלכות שמים.
הם שיברו את רהיטי הבית, מפני שאפילו בביתו של האחרון שבישראל עמד שולחן, שיהודי כשר בסעודתו הצנועה העלה אותו לדרגת מזבח. הם התעללו ביונקים אילמים, מפני שכבר ממבטו של ילד יהודי בן יומו מבריקה תביעת הצדק ומסנוורת עיני רשעים. הם התפרצו לעליית הגג, מקום שם ישבו תינוקות של בית רבן ועסקו בתורה בקול חנוק, מפני שכל עוד זה נישמע בעולם אין השטן יכול לישון במנוחה.
הם חיללו את כתבי הקודש, מפני שמהאותיות המתות בוקע הקיטרוג, הליגלוג, הבוז לכל ישותם. "יודען ריין" ריקות לגמרי צריכות להיות הערים בטרם תוכל הטומאה להציפן.
וכבר הקדים וכתב 'המשורר הלאומי הראשון': כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה. (תהילים מד, כג) אנו נטבחים על כך שאנו נושאים בעולם את לפיד האמונה באלוקים, בטוב ובתקווה, את תפקידנו האוניברסאלי בנשיאת הלפיד הזה כבר זיהה היטלר בעצמו, ועל כך הוא נלחם בנו, כפי שמתאר הפוליטקאי והסופר הגרמני הרמן ראושינג בספרו 'שיחות עם היטלר', את אשר אמר לו היטלר בשיחותיו עמו:
"עלינו להיות אכזריים- אמר הטלר -עלינו למצוא שוב לב נכון בקרבנו לאכזריות.. " (עמ' 21). "חייב אדם לרחוש אי אמון כלפי הרוח והמצפון ולתת אמון באינסטינקטים שלו.. מכתימים אותנו בשם אויבי הרוח. אמנם כן,כך הננו." (עמ' 194). "לוחות הר סיני אבד ערכם. המצפון אך המצאה יהודית הנהו" (עמ' 193).
"המלחמה על השלטון בעולם נערכת רק בנינו ,בין שני המחנות האלה בלבד, מלחמת גרמנים ביהודים. כל השאר אינו אלא מראית עין כוזבת. מאחורי אנגליה עומד ישראל, וכן מאחורי צרפת, ומאחורי ארצות הברית של אמריקה. גם לו גרשנו את היהודי מגרמניה, הרי הוא מוסיף להיות אויבנו במלוא העולם "(עמ' 205)
זכינו לחיות במדינתנו הלאומית מדינת ישראל, מדינה מוצלחת ומשגשגת, ושאלת הזהות שלנו עולה וצפה. דווקא בימי הזיכרון הלאומיים הללו, נתאמץ לזכור ולשים על ליבנו את הלפיד שאותו אנו אמונים לשאת, את האמונה הישראלית באלוקים, טוב שבעולם, במוסר ובצדק, אמונה שבקעה מגרונם של אלפי יהודים בדרכם אל טרבלינקה בניגון אדיר אותו אנו שרים עד היום, ונמשיך לשיר עד גאולתנו השלמה, ואסיים בקטע קצר מתוך שיר(להלן מצורף קישור) שנכתב על הסיפור המצמרר-
"וילד קטן
שואל את אביו,
אם יכול להיות שלפני
שנגיע לשם
באמת הוא יבוא,
או אולי זה יקרה אחרי
והאבא בוכה:
בן, זה לא משנה
והנה העצים והאש
ואם לא נפגש
אז תמשיך לבקש
יהודי עד הסוף מתעקש- אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה בְּבִיאַת הַמָּשִׁיחַ"