אינני צרכנית גדולה של כלי התקשורת, אני לא יודעת לומר האם זה לשמחתי או לבושתי, אך לפעמים אני יכולה לגלות ידיעות חשובות באיחור מכובד.
יחד עם זאת, הסרטון של בנות חורב הגיע גם אליי, וכן הסערה הגדולה שעורר סביבו. אם תהיה לכם הסבלנות לקרוא את דבריי עד תומם, תראו כי הביקורת שאני מפנה היא גם כלפיי עצמי, ובעצם כלפי כולנו, ולא רק כלפי אותו מוסד חינוכי הקרוי "אולפנת חורב".
"השד העדתי" הוא משהו שמלווה אותי לאורך השנים, ולכן לא יכולתי שלא להגיב להתרחשות הזו לעומק. מהתגובה של בנות חורב, אני מתרשמת שהן לא מבינות מה מונח על כתפיו של הסרטון שלהן. מי שמבין קצת ביצירת סרטון שכזה, יודע שכרוכות בו שעות רבות של עבודת צילום ועריכה, כך שאני מייחסת לו חשיבות וכבוד בהתאם לכך. זו לא רק בדיחה הומוריסטית, אלא יצירה שהושקעו בה זמן ומחשבה.
כאישה שהשורשים שלה בעדות המזרח, הסרטון עורר בי כעס גדול כשצפיתי בו לראשונה לנוכח השטחיות, הגזענות והבורות. בתגובה עלו בי מחשבות כגון 'כל כך לא מפתיע שסרטון כזה יצא מאולפנת חורב, שהייתה ידועה בתקופתי ככזו שמפלה בקבלה על רקע עדתי, שמעלה על הנס את הערכים של ההישגיות והמצוינות על חשבון הכלה וגיוון', ועוד ועוד אי אלו הרהורים סטראוטיפיים שונים. כך שבתגובה לכעס ולסטיגמות, יצאו גם ממני דברים דומים.
לפני שאמשיך לשלב הבא של ההתרחשות הרגשית שלי (וכנראה של צופים נוספים), אתן רגע של מושג פסיכולוגי. הרגש המוחצן לפעמים מחביא מאחוריו רגש פנימי, עמוק יותר. כעס הוא לרוב רגש משני לרגש ראשוני משמעותי יותר. בעצם כשצפיתי בסרטון הרגש הראשוני שלי היה עצב.
עצב על אותן נערות בנות עדות המזרח שכנראה אינן מכירות לעומק את התרבות ממנה באו. זאת משום שאם אכן כפי שכתב מנהל חורב, יש אחוזים לא מבוטלים של יוצאות עדות המזרח בבית ספרו, וזה מה שהן בחרו לשדר כמזרחיות, אז בסרטון אין כמעט שום זכר למשהו מהותי מלבד תמונות של שני רבנים גדולי דור. אם לצד הפסנתר היה מתנגן עוד, או אם לצד הטיש היו פיוטי שירת הבקשות, או כל השוואה אחרת שלא מביאה רק מחיאות כפיים כסממן מזרחי, אני מניחה שהסרטון לא היה סופג כל כך הרבה ביקורות. אולי להפך, זו הייתה הזדמנות להביא את היופי, הססגוניות והעומק שיש בתרבויות המזרחיות. אם נרד עוד קצת לעומק- העצב היה על אותה נערה שאני הייתי, שגם היא החביאה את המזרחיות לאורך שנים.
גדלתי בירושלים, בתוך שבט עוטף ואוהב של משפחתה של אמי בשכונת קרית היובל. שני הורי ממוצא עדות המזרח, אמי עלתה ממרוקו בגיל שנה יחד עם הוריה ואחיה הגדולים, לשכונת אסבסטונים. אבי נולד בארץ והוריו, שעלו גם הם ממרוקו והכירו במחנה עליה בצרפת, הגיעו לירושלים לקטמון הישנה. הם הבינו די מהר שעל מנת להשתלב, כדאי להשיל כל זכר למזרחיות. אני זוכרת את עצמי כנערה מבינה את המסר הזה, ומשילה גם מעליי לאורך שנות התיכון את העדויות למזרחיות שבי. אומנם למדתי באולפנא לאומנויות, שהייתה מקום מגוון ומכיל, אך המסר הסמוי היה שעל מנת להשתלב ולהתקדם, זה מה שעליי לעשות.
לשמחתי הרבה בשנת השירות הראשונה הגעתי לעיר המדהימה שדרות, ושם התחלתי אט אט להתחבר חזרה לשורשים, דרך המשפחות החמות ודרך הפיוטים מרטיטי הלב. הפרץ המזרחי הכי חזק יצא ממני דווקא 'כשהשתכנזתי' רשמית, ונישאתי לאיש שלי, 'אשכנזי טהור'. אז הבנתי שאני רוצה שבבית שלי יהיה מקום ונוכחות לתרבות הענפה והמיוחדת של עדות המזרח. מי שמכיר אותנו יודע שאכן הבית שלנו הוא מפגש משמעותי של העולמות שלנו. דרך חלק מחבריו גם הכרתי עוד ועוד עומקים של המוזיקה המזרחית (בהזדמנות זו מוזמנים להסתכל בדברים שעושים אלירן מזוז, יאיר חמו, אנסמבל יעלה ועוד).
אין ספק בעיניי שאולפנת חורב צריכה לעשות בדק בית רציני אחרי הסרטון, בעיקר כפי שכתבתי באיזה אופן יכולה לבוא לידי ביטוי תרבות מזרחית עמוקה במשכנה. יחד עם זאת, מאוד נוח, במיוחד במציאות הפוליטית הנוכחית, לזרוק את הגזענות על הדתיים לאומיים או על זרם מסוים. אך למען האמת כולנו שם. כמובן שככל שחברה יותר הומוגנית, כך הקרקע פוריה יותר לדעות קדומות.
מצד שני, הרבה יותר קשה להתמודד עם גזענות נסתרת מאשר עם גלויה. דוגמא אישית נוספת, אני הפסיכולוגית יוצאת עדות המזרח היחידה בצוות שלי (מתוך 16 פסיכולוגים). הצוות שלנו לא ייחודי בכך, אלא רק מדגם מייצג של תהליך הקבלה ללימודי פסיכולוגיה. אנקדוטה קטנה- כשהייתי אפריאט הגעתי רק עד רשימת ההמתנה, כשהפכתי לקנר התקבלתי. וודאי שמועמדים אינם נפסלים באופן יזום ע"י שם משפחתם או עדתם, אך יש הסללה של סיפור חיים מסוים למקצוע הפסיכולוגיה.
לא אפרט כאן בהרחבה, משום שנעשתה בעבר כתבת סקירה על כך. אני מניחה שעולם הקבלה לפסיכולוגיה אינו מושפע מדתיים לאומיים באופן מיוחד, והוא ייצוג של החברה הכללית בישראל, וכמובן שמיעוטם נוספים אינם מיוצגים בו כראוי, כמו גם במקצועות ותפקידי מפתח אחרים. מניחה שכתבות רבות נכתבו בעניין מאז יציאת הסרטון.
כשפתחתי קליניקה שמחתי ששילוב הג'ינס סקיני עם המטפחת הנפוחה לא מרתיע את הצד החילוני, החרדי או החרד"לי (למי משבין את הניואנסים המגזריים, יודע שזה היה יכול להרחיק). זה חיזק לי את התפיסה העצמית שלי שאני אדם מכיל, פתוח, לא גזעני או שיפוטי. בחרנו לגור בישוב מעורב שמשלב את מגוון הישראליות, בחרנו לילדינו חינוך בבי"ס משלב דתיים- חילוניים (וכל מה שבאמצע או בצד).
למרות כל אלו מצאתי את עצמי פעורת פה לנוכח אמירה גזענית מאוד שנאמרה בתמימות ע"י בתי בת ה-4 השבוע. היא הניחה שהאישה שהשתמשה בשירותים לפנינו היא המנקה, משום שהיא משתייכת לבני מיעוטים. זה כאב לי כל כך לשמוע אותה (הפעם זיהיתי מיד את הרגש הראשוני:), ולמזלי זה קרה לא רחוק מהזמן שבו צפיתי בסרטון בנות חורב. כך שאוכל להבין שגם אני נגועה באותה צרעת, שכולנו עדיין חיים בחברה שגם בלי מילים עוברים מסרים סטריאוטיפיים.
להתפעל מסטודנטית לרפואה יוצאת העדה האתיופית גם היא גזענות, משום שהמסר הסמוי הוא שהברירת המחדל היא לא כזו. אז בואו ניקח כולנו את הדבר הזה אלינו, ולא נפנה את הכל כלפיי נערות בנות 18, שרק משקפות לנו את מה שאנחנו משדרים להם כחברה לאורך שנים. לצד זה, הנוער שלנו, הוא הכוח והעתיד שלנו, ויש לי הערכה גדולה אליהם. לכן נערות יקרות, יש לכן הרבה מקום ונוכחות לקחת את הדבר הזה למסע גילוי חדש, סקרנית לשמוע מה תמצאו.
סיון קנר (אפריאט), פסיכולוגית חינוכית, תושבת כפר אלדד, גוש עציון