ב"יום השואה" ב-2015, כתב "ידיעות אחרונות" חן קוטס יצא בפרויקט מיוחד תחת הכותרת "אנחנו שורדי אושוויץ האחרונים", במסגרתו סופרו סיפוריהם של מספר ניצולי-שואה חיים שהיו במחנה ההשמדה "אושוויץ" וידם ונפשם נחרטו-נחרתו לעד ב"מספר" הנודע לשמצה.
הובאו שם דבריו המרגשים של צבי איכנולד ז"ל (אביו של מנכ"ל ידיעות ספרים דובי איכנולד), שורד שואה מפורסם, שהלך לעולמו ביום ראש-השנה האחרון.
הנה קטע מתוך דבריו של מספר 134105, תחת הכותרת "אמונה": "זו הייתה מלחמת הישרדות יומיומית. לא היה זמן בכלל לחשוב על משהו מלבד הקיום של אותו רגע. גם לא על הקב"ה. בסוף המלחמה הייתי במחנה של הצבא האמריקאי ושמעתי שיש בית כנסת במקום.
כאחוז אמוק והתרגשות עזבתי הכל ורצתי להתפלל. אבל אחרי שש שנים של גטאות, מחנות השמדה, בלי הורים, בלי אחים, לקחתי את הסידור ליד, ושפתיי קפאו. לא הייתי מסוגל להודות לה'. היום אני יכול להודות לה', אז לא הייתי מסוגל. ולמרות הקשיים נשארתי באמונתי. יש מנהל לעולם, וגם כאשר עולות שאלות קשות ומרות אין אנו יודעים לחשב חשבונו של בורא עולם".
מעל הדברים התנוססה תמונתו של צבי (שתועדה על-ידי הצלם אביגיל עוזי) כאשר שרוולו מופשל למעלה והמספר שנצרב בה נראה בבירור; האלמנט המיוחד בתמונה היה הקטע הבא: צבי הגביה את ידו ה"מסומנת" והניחה על כיפתו, בה בשעה שידו השנייה מלטפת את דפיה של מסכת גמרא הפתוחה לפניו; מבטו העמוק כאילו צופה למרחוק ורואה באבחה אחת עבר, הווה ועתיד. התמונה משדרת מסר ברור: "אנחנו פה – כדי להישאר".
בעקבות קריאת דבריו המרגשים של צבי לצד תמונתו סוחטת הדמעות, החלטתי לעלות אל ביתו הצנוע בבני-ברק ולפגוש אותו באופן אישי. צבי ז"ל סיפר לי באריכות על קורות אותם ימים חשוכים.
כאשר שמע צבי ז"ל שאני עוסק בהפצת לימוד "המשנה היומית", התרגש מאוד וסיפר לי על כך שלאחר השואה החל בלימוד המשנה היומית – 2 משניות ביום, לעילוי-נשמת קרובי משפחתו וחבריו הי"ד שנכחדו בשואה האיומה. הוא אמר: "מבחינתי ומבחינת רבים מחבריי שעברו כמוני את מוראות השואה, לימוד המשנה היומית הוא הוא ההנצחה הגדולה ביותר! זו הדרך הטובה, החשובה והמשמעותית ביותר, שיכולנו לבחור עבור זיכרון המשפחה והחברים שנספו בשואה. אין אף הנצחה או פעולה אחרת שתשווה ללימוד המשנה היומית, לפי הסדר שנקבע על ידי הרב שטנצל לעילוי נשמת ששת מיליוני הקדושים. כל סדר משניות - כנגד מיליון נספים".
הוא העניק לי את ספרו "ממעמקים" שבו תיאר את סיפורו האישי. בספרו כתב צבי את המילים הבאות: "בוקר בוקר אני ממהר לבית הכנסת של קהילתי. יחד עם מניין חבריי אני לומד משניות מ'סדר המשנה היומית', לזכרם של בני משפחתי ושל כל הקדושים שנרצחו בשואה. אותה תורה, שרצו הצוררים להשבית מפי ומפי כל ישראל, נשמעת ונלמדת יום יום".
בעניין זה מעניין לציין, שהרב אריה צבי פרומר, מי שיזם את רעיון "המשנה היומית", כממשיכו של יוזם "הדף היומי" הרב מאיר שפירא מלובלין בראשות "ישיבת חכמי לובלין", נרצח בעצמו בכ"ז ניסן – התאריך שבו מציינת מדינת ישראל את "יום הזיכרון לשואה ולגבורה", והיום אנו מציינים 80 שנה לפטירתו. בשנת תש"ג (1943), לאחר דיכוי מרד גטו ורשה, הובל הרב פרומר עם שרידי היהודים למחנה ההשמדה מאידנק, וביום כ"ז בניסן נרצח בתאי הגזים.
לאחר השואה החליט תלמידו ובן משפחתו סבי הרב יונה שטנצל להגשים את רעיון "המשנה היומית", בנימוק ש"משנה" אותיות "נשמה", ולפיכך אין מתאים מללמוד 2 משניות ביום לזכר ששת המיליון שנספו בשואה. "ששה מיליון יהודים, ששה סדרי משנה, במחזור לימוד של שש שנים" - סיכם הרב שטנצל. הוא הקים את "מפעל המשנה וההלכה היומית – לזכר ששת המיליונים" ואף תיקן תפילת 'יזכור" מיוחדת לזכרם של קדושי השואה.
הוא הפיץ בקרב הניצולים כרוז היסטורי שכותרתו "שמע ישראל!", ובין השאר נכתב בו: "קדיש אחרי אביך לא אמרת, מצבה על קבר אמך לא הצבת... נאבדו לך כל קרוביך, שבעה אחריהם לא ישבת, קריעה אחריהם לא קרעת, מיליונות אחיך בני ישראל נחנקו, נשרפו לאפר... ובמה אתה יכול לכבד את זכרם?... תיכנס לבית הכנסת, ותשתתף עם הציבור ללמוד את המשנה היומית לזכר קדושי ישראל, רק שתי משניות ליום, ובאמירת תפילה המיוחדת לזכרם אחרי הלימוד וקדיש לאחריה, ובזה אתה מכבד את זכרם".
וכך הפך הרעיון למציאות: יוזמתו של הרב פרומר, שכל ילדיו נרצחו בשואה אף הם, הפכה לאחר מותו למורשתו הנצחית – שלו, אך גם של המוני היהודים שנספו עמו.