קביעת כ"ז בניסן כיום השואה - עוול לקורבנות

בעיצומו של היום בו מדינת ישראל קבעה כיום זיכרון לשואה וכבן ונכד לניצולות אושוויץ, אני מבקש לפנות אליכם במספר הערות לתשומת לבכם ובמספר בקשות לטובת כולנו.

לשם כך נדרש להעמיד מספר עובדות על דיוקן.

קביעת יום כ"ז בניסן כיום זיכרון לשואה, הוא עוול נוסף בשרשרת עוולות שביצעה מדינתנו כלפי קרבנות הטרגדיה הנוראה וגם כלפי עצמה. שהרי בהיוודע ממדי האסון, כל מוסדות המדינה טרם הקמתה ולאחריה חשו צורך לבטא את הצער העצום, אך באופן שונה.

הרבנות הראשית לישראל הייתה הראשונה לקבוע יום זיכרון בעשרה בטבת אף לפני קום המדינה, וקראה לו 'יום הקדיש הכללי' לזכר נספי השואה, אך שתי חברות כנסת שהביעו סלידה לכל מה שנודף ממנו יהדות התנגדו לכך בתוקף. ובכל זאת ניתן ללמד עליהן מעט זכות מפאת היותן קרבנות שואה בעצמן שלא רצו למחול לה' על הסבל - כי כידוע לא הגרמנים היו אשמים, אלא הקב"ה כמיטב ההיגיון הישראלי העקום.

אלא שפרוץ המרד היה בי"ד בניסן תש"ג, ומכיוון שהיה בלתי אפשרי לקבוע את ערב פסח כיום זיכרון, נבחר התאריך כ"ז בניסן, דווקא משום שהוא תאריך שאסור להתאבל בו עפ"י ההלכה, ואם אפשר לבטא שנאה לתורה וליהדות, חבל יהיה לפספס הזדמנות פז כזו! ליוזמה הצטרפו כמובן חברי כנסת מהמפלגות הדתיות, כי אם הייתה להם הזדמנות לבטא כניעה בפני כל אויב תורה בשם האחדות ושאר רעיונות שטחיים - אסור להפסיד 'הזדמנות'.

אבל למה נבחר דווקא יום מרד גטו ורשה ליום הזיכרון לשואה? אי אפשר להתחמק מלומר את האמת שתימסר כעדות לדורות עולם. בקום המדינה, המנהיגות הישראלית דאז התייחסה אל קורבנות השואה כאל אנשים שהסכימו ללכת כ'צאן לטבח', באשר לא הפגינו כמותם גבורה להיאבק על כבודם ועל חייהם, ולעיתים התייחסו אליהם אפילו כ'אבק אדם' כפי שלא היסס לקוראם אחד מראשי המדינה!

לכן, על מנת להסתיר את הבושה של הנרצחים, לא הסכימו להנציח את הסבל, אלא רק את זכרם של הדומים להם בהתקוממות בוורשה. בכך הם נתנו ביטוי לרוח נכרית ואכזרית שאפפה מנהיגים אלה. גם קביעת השם ליום זיכרון זה: 'יום הזיכרון לשואה ולגבורה', כאילו כמה מאות מתקוממים בגטו הי"ד, משתווים לששת או אף שבעת מיליוני הקרבנות מאחינו!

כמרצה בכיר בטכניון וכרב הטכניון עוד משנת 70', אני חש צורך להעיד כאן, שעל אף שהמוסד היה קובע הפסקת לימודים של כשעתיים ביום הזיכרון, אולם 'צ'רצ'יל' – האולם הגדול של המוסד, המונה כ-700 מקומות ובו מתקיים הטכס, לא היה מתמלא אף עד חציו. רק אחרי שנשיא המדינה מר עזר וייצמן העז לומר בצבור 'וידוי': 'חטאנו בהתייחסות שלנו לקרבנות השואה', חל השינוי ביחס של הסטודנטים ליום הזה.

אך לא רק שערורייה הלכתית מלווה את קביעת התאריך ליום זה. בחירת היום נבעה כאמור מהרצון להנציח את ראשית המרד בגטו ורשה שהחל ב-19 באפריל 43', אבל מדוע? המרד פרץ ביום בו ביקשו הגרמנים לחסל את הגטו. מתברר שבחירת תאריך זה על ידי הנאצים יש"ו נבע מרצונם להגיש להיטלר יש"ו את גטו ורשה כיודנריין (נקי מיהודים), לכבוד יום הולדתו ב-20 באפריל.

אם כן, הישראליות בבורותה ההיסטורית והאנושית לא שמה לב שהיא מנציחה את השואה ביום הולדתו של היטלר. קורבנות השואה מנציחים את יום הולדת של תליינם האכזרי בחודש האסור על פי ההלכה שהמפלצת זו רצתה למחוק מכל וכל.

ואחרי שדיברנו על התאריך האומלל בו נקבע יום הזיכרון, נשאלת שאלה קשה, שבימים טרופים אלה, קשה לאין ערוך: מה ביקשו הנאצים למחוק באמצעות השמדת עמנו? והתשובה לכך היא, שהם ביקשו למחוק את הזהות היהודית, את האמונה היהודית בה' ובתורתו, את קיום המצוות ועוד. למי שאינו יודע, היטלר הצהיר בשעת החלטת השמדת עמנו 'אחסל את העריץ המזרח תיכוני הזה', בדברו על הקב"ה.

הקורבנות שספגו את ההתעללות הקשה ביותר היו תלמידי החכמים או יהודים אדוקים ביותר הלבושים בלבוש יהודי מן הגטו, כבר קרוב לאלפיים שנה.

ועתה שזכינו לבנות את מדינתנו, ובארץ ישראל עמנו נבנה מחדש בחסד עליון, דווקא יהודים – המתיימרים להיות יהודים, אך הצועקים בקולי קולות שהם אתאיסטים או אף רק מתנגדים לכל הפולחן הפרימיטיבי והפאגני הדתי – ככל הנראה הצליחו כבר להגשים את התוכנית שונאינו. הם מפגינים בבריונות נגד אחים הדוגלים בשמירה אדוקה אמיתית באמונה היהודית, בתורת ה', בארץ הקודש. מביעים שנאה עיוורת ברחובותינו כנגד הדבקים בתורה ובמסורת היהודית לדורותיה, ומוכנים להרוס את המדינה או לנטוש אותה אם לא יינתן לבג"ץ להמשיך לקעקע את יסודות התורה, הזהות והמוסר היהודיים.

אותם יהודים לא שמים לב, או שמא הם מסרבים לפקוח עיניים ולראות שהם מגשימים את התוכנית של שונאינו האכזריים ביותר?

דווקא ביום כזה, הם צריכים להתעשת. ואני קורא לכם להתעשת! נא אל תעיזו לומר שיום השואה מדבר אל לבכם, יהיה זה שקר גס ושפל, כי אין ביניכם ובין הרוב המוחץ של קרבנות טרגדיה נוראה זו כל קשר!

כבן לניצולת אושוויץ, ילידת משפחה מתבוללת דווקא, אני מבקש לספר את סיפורי האישי, המתאים לאחים, והבונה את עמנו ואת עתידו: אמי ילידת צ'כוסלובקיה, החליטה להתחתן עם רב ספרדי, אבי זצ"ל, שלאחר שירות של שש שנים בקו הראשון בצבא הצרפתי, טיפל בה ובשאר פליטי התופת בסיום המלחמה, והפיח בה מחדש תקווה.

אחרי טיפולי מנגלה יש"ו, אימי לא רצתה עוד להביא ילדים לעולם, מחשש שאלה ייספו בעוד גהינם, אך אבי הצליח ללמד אותה יהדות שורשית ספרדית המוכנה להיאבק למען ריבוי חיים בכל מצב, וב"ה זכתה הודות לכך לבנות משפחה לתפארת, המונה ראשי ישיבות, רבנים, קצינים בכירים בצה"ל, אנשי מדע, היי-טקיסטים (המפגינים עם הימין דווקא) וזכתה אף לחיות מעבר לגיל 100 שנה בארץ קודשנו.

כל זה בזכות התורה והקודש, שהיא ספגה מפי אותו 'חשוך' קצת 'פרימיטבי' של אבי, ואת כל זה היא לא רק הפנימה כמקור חיים, אלא גם זכתה להנחיל לדורות רבים של תלמידים ותלמידות.

בימים כאלה, אני מזמין כל אחד ללמוד מהוריי, כי חיבור לא מובן מאליו של שני עולמות יהודיים רחוקים מאד זה מזה, הצליח להביא לסינתזה נפלאה! אחרי השואה עם ישראל התקבץ מכל הגלויות, וצריך לקחת את הכוחות הטובים ולחבר את העולמות השונים לסינתזה נפלאה כזו.

הכותב הוא נשיא מוסדות אור וישועה בחיפה. לשעבר רב הטכניון בחיפה ומרצה בכיר במתמטיקה, תלמוד ופילוסופיה יהודית