שבת קודש עוד מעט נכנסת, סבתא מילכה מיטיבה את הנרות שתכף תדליק. בין כל הנרות הזעירים ניצב לבדו פמוט כסף מרשים ביופיו וגודלו, שתמיד דלק באור יקרות.
בתור ילדה קטנה זה היה לי מוזר. הרי בגן אמרו לנו שצריך זוג כנגד זכור ושמור. אבל זו לא היתה תמיהתי היחידה על פמוט הכסף. גם בימי ההולדת שחגגנו יחדיו היתה סבתא מוציאה אותו לפתע ומדליקה נר במרכז השולחן.
כשבגרתי שאלתי אותה מה סיפורו של הפמוט הבודד שמלווה אותנו בכל מאורע וזמן? סבתא שמחה שאני שואלת, היא הושיבה אותי על ברכיה החולות ובמבטא הונגרי כבד החלה לספר לי: "הודיה שלי את יודעת שעברתי את תופת השואה האיומה ואת מחנה ההשמדה הנורא אושוויץ... בחסדי ה' ניצלתי. עם תום המלחמה נסעתי לבית הוריי לחפש מה נשאר לי בעולם ממשפחתנו. נשאתי בליבי תפילה שאזכה לאיחוד המשפחה אך בכאב גדול גיליתי ש'אמי ואבי עזבוני' וגם אחי ואחותי הקטנים היקרים נטבחו. היתה לי נחמה שנודע לי שכמה מאחיי שאת מכירה שרדו".
"השכנה הארורה השתלטה על הבית שלנו ובקושי נתנה לי להיכנס, התחננתי בפניה שלפחות תיתן לי חפץ או שניים, כל כך רציתי משהו להיאחז בו. היא הסכימה לתת לי את זוג פמוטי הכסף היפים של אמא שלי עליה השלום אך מיד טרקה בפני את הדלת ונעלה... זה היה המפגש האחרון עם הבית. אחזתי אותם קרוב לליבי והבטחתי לעצמי שאעלה לארץ ישראל אבנה משפחה משלי ובאלו הפמוטים אדליק את נרות השבת ואמשיך להאיר נרותיה של אימי".
"סבתא", הזדעקתי, "אז איפה הפמוט השני?! אני רואה שיש רק אחד...".
היא נאנחה, לקחה כמה נשימות ומילמלה בשקט: "הבריטים..."
"הבריטים?" שאלתי, "מה הם קשורים".
"אני עליתי לארץ בספינת המעפילים 'כנסת', ממש למרגלות חופי ארצנו הקדושה כאשר האונייה כמעט עגנה בנמל קפצו עלינו הגויים, הפעם היו אלו הבריטים... נאבקתי בכל כוחי כדי לחמוק מפניהם ולדרוך על אדמת הקודש, בהיאבקות הזו נפל לצערי פמוט אחד לים, קיוויתי שכמו שערי ניקנור הוא יגיע באורח פלא חזרה לידי אך לשווא".
ארשת הפנים המייוסרת של סבתא התחלפה אט אט וזיק של שמחה והתרגשות ניבט מעיניה. "תודה לא-ל" היא סיימה "פמוט אחד נשאר בידי והקמתי משפחה יפה ברוך ה' עם סבא שלך סבא שמואל ובכל שבת ושמחה אני מדליקה את הפמוט הזה כאות לניצחון האור ונצחיותו".
סבתא מילכה שלי נפטרה לפני 20 שנה, הפמוט עבר בירושה להוריי, אמי (כלתה) הדליקה בו את נרות השבת במשך כל שנים אלו. השנה ביום הזיכרון לסבתא מילכה פרצו ערבים לבית וגנבו את הפמוט...הפעם היו אלו הערבים.
ניחמתי את אבי מורי (בנה) במדרש שכותב "אם אתם משמרים נרות של שבת אני מראה לכם נרות של ציון" בעזרת ה' בזכות נשים צדקניות אלו ניגאל ונראה בנרות של ציון ואור חדש על ציון יאיר.
הכותבת היא נכדתם של מילכה ושמואל עליהם השלום לבית מרקוביץ'