עצמאות מחשבתית

באחד מבוקרי השיבוש או ההתנגדות של המחאה נגד הרפורמה, קשה כבר לזכור את השמות הדרמטיים באופן מדויק, חומה של ממש נבנתה מול קברו של דוד בן גוריון ברמת עבדת. קדמו לחומה הזאת החתמות נמרצות של אלפי מוחים ברחבי הארץ, שהתבקשו לשרבט את שמם על עותק של מגילת העצמאות בתדפיסה המיתולוגי המוכר לכל ישראלי. באותו בוקר נתלו על חבל ארוך, כמו כבסים בשיכון ישן, עשרות העותקים של המגילה המפורסמת עד שיצרו מעין חומת נייר.

המיצג הזה הצטרף לעוד מיצגים רבים שיזמו המוחים בהתבסס על מגילת העצמאות. ברשימה הזאת אפשר למנות טנק שנגנב מאתר הנצחה בגולן ונעטף במגילת עצמאות עצומת מימדים; עותק נוסף בגודל דומה שהונף בהפגנה וצולם מרחפן; מגילת עצמאות שנתלתה על חומת ירושלים העתיקה ועוד שלל רעיונות מקוריים כפי שמחאת הרפורמה יודעת להפיק. זו גם הטרמינולוגיה של הנואמים והמתראיינים בקרב מובילי המחאה: "לא נעצור עד לביטול החקיקה ויצירת חוקה לישראל ברוח מגילת העצמאות".

אלא שספק אם הזקן, לו היה קם משנת העולמים שלו ברמת עבדת, היה מבין את פשר מיצג החומה שנבנה מול קברו. לבטח היה מביט שעה קלה במיצג, אולי אפילו מנסה את עמידת הראש המפורסמת שלו כדי לשנות את נקודת המבט, אך גם זו לא הייתה מפיסה את דעתו. הוא אומנם רוחש רגשי כבוד ונוסטלגיה למגילה המיתולוגית, אך מה עניינה למחאה נגד שינויים כאלה ואחרים במערכת המשפט – אין דעתו משגת. למגילת העצמאות, כחלק מההכרזה האמיצה על הקמת מדינת ישראל, אין קשר לעיצוב דמותה וחוקתה של המדינה כפי שמבקשים המוחים להביע. אין לו אלא לשוב אל מנוחת העולמים שלו, מזכיר לעצמו באנחה כי ליהודים תמיד היו חוכמות והתחכמויות שנשגבו מבינתו.

דיאטה לעקרונות הדמוקרטיה

גיוס מגילת העצמאות למאבק הליברלי־חילוני במדינת ישראל הוא סיפור חדש יחסית. הוא קיבל במה רצינית לראשונה במסגרת הוויכוח על חוק הלאום וסעיף השוויון לכל הלאומים שנעדר ממנו, והמשיך ללוות אותנו גם אל המחאה הנוכחית נגד הרפורמה המשפטית ושלטון הימין בכלל. הוא מתבסס על הנחת יסוד שדמותה של מדינת ישראל נקבעה במגילה ההיא והערכים המוזכרים בה מחייבים חוקתית עד היום, אך העובדות המשפטיות וההיסטוריות אינן תומכות – בלשון המעטה – בתזה הזאת. יתרה מכך, גם בהנחה שיש למגילה ערך חוקתי, הערכים שמבקשים אנשי מחנה השמאל לייחס לה לא תמיד מופיעים בה, והם מביעים יותר משאלת לב מפרשנות כנה.

הורתה ולידתה של מגילת העצמאות בחדר קטן בתל אביב, שלושה שבועות בלבד לפני ההכרזה על הקמת מדינת ישראל. ב־24 באפריל 1948, למרבה הצער יום שבת, התיישב מרדכי בעהם אל שולחן הכתיבה והחל לראשונה במלאכת הניסוח של ההצהרה שיקריא בן גוריון בבית העם. בעהם היה משפטן שאת חוק לימודיו השלים בבריטניה, והוא היה העובד הראשון שגויס למשרד המשפטים, או כפי שכונה אז - מחלקת המשפטים. נקודת המוצא שעליה ביסס את הנוסח מעידה רבות על המטרה שניצבה לנגד עיניו בעת הניסוח והשפיעה רבות על כל גלגולי הנוסחים שבאו מאוחר יותר.

בעהם ניסח לראשונה את ההצהרה באנגלית, כאשר הוא מתבסס על הכרזת העצמאות האמריקנית בהתאמות למצב הקיים בציון. ליתר דיוק, ככל שמדובר בפסקה העיקרית והמוכרת, "אנו מכריזים בזאת", בנוסחה הראשון הייתה היא העתקה של ממש מהנוסח האמריקני לאותה הצהרה בדיוק. פרופ' יורם שחר, חוקר היסטוריה משפטית שנחשב למומחה מספר אחת לנבכי מגילת העצמאות, טוען שהסיבה לכך פשוטה: בעהם ניסח באנגלית מפני שההצהרה הייתה בעיניו הצהרה מדינית שמכוונת כלפי הבריטים והאומות המאוחדות, ולכן גם הנוסח האמריקני הוא אילן נכבד להיתלות בו.

הנוסח של בעהם מתגלגל הלאה. פנחס רוזן, העובד השני במחלקת המשפטים שהוא למעשה שר המשפטים המיועד, לא אהב את התוצאה. בתחילת מאי הוא העביר את הטיוטה של בעהם לצבי ברנזון, אז היועץ המשפטי של ההסתדרות ובהמשך שופט בית המשפט העליון. ברנזון מוסיף פן שנשמט לחלוטין מנוסחו של בעהם – הערכים הדמוקרטיים שעליהם תושתת המדינה שתקום. התיאור "דמוקרטית" מתווסף לראשונה למדינה, וגם ערכי שוויון לכל הגזעים והמינים נכנסים למגילה. לכאורה, המגילה עוברת לעסוק באופי הפנימי ולא רק בהצהרות מדיניות כלפי חוץ, כפי שטוענים כיום המוחים.

אך זה רק במבט ראשון, אנכרוניסטי. המניעים של ברנזון וחוסר שביעות הרצון של רוזן מהנוסח הראשון היו קשורים גם הם לסוגיות של מדיניות חוץ. כדי להבין את נקודת מבטם צריך להכיר את תוכנית החלוקה שהתקבלה ברוב קולות באו"ם, ורק על בסיסה התאפשרה ההכרזה על מדינת ישראל שעליה עמלים כעת ברנזון ורוזן. ההחלטה מדגישה כמה פעמים שהבית הלאומי שיקום לעם היהודי בארץ ישראל יתנהל כדמוקרטיה, ומפורש בה ברחל בתך הקטנה שזכויות מיעוטים שונים יישמרו בלי שום הבחנה או הפליה. רוזן וברנזון מבינים שכדי שההכרזה של בן גוריון תקבל תוקף מדיני מאומות העולם היא חייבת לעקוב אחר הוראות תוכנית החלוקה, ולשם כך הם מכניסים את הערכים הללו להצהרה.

גלגולי המגילה נמשכו, וכעת היא שבה למחלקת המשפטים. בימים הספורים שחלפו התרחבה המחלקה, ויחד עם בעהם יושבים בה כעת עוד שני משפטנים מומחים – אורי ידין וצבי עלי בקר. השלושה מקבלים החלטה אסטרטגית, כעורכי דין משופשפים, לצמצם עד כמה שניתן את המחויבות של הלקוח שלהם כתוצאה מהמסמך. כלומר: השלושה עושים לעקרונות הדמוקרטיים דיאטה קיצונית, ומסתפקים רק באמירה הכללית שהמדינה החדשה תהיה דמוקרטית. החוקרים דב אלבוים ועזרא ברום, שפרסמו פירוש נרחב למגילת העצמאות, סבורים שהעמעום של ערכי הדמוקרטיה במגילה על ידי השלושה אינו נובע מסלידה עקרונית מהם. לטענתם, לשלושה היה ברור שדמותה של מדינת ישראל וערכיה כלפי פנים יתבררו וייקבעו במסגרת כינון החוקה, ומשכך עליהם להימנע ככל האפשר מכבילת מנסחי החוקה להצהרות מדיניות שנוסחו בחדרים הצנועים של מחלקת המשפטים.

טיוטת החוקה ההלכתית נגנזה

כאן המקום לעצור לרגע מהמרוץ לניסוח המגילה ולהניח אצבע על מה שהיה ברור למנסחי המגילה וחותמיה, כמו גם לשופטי בית המשפט העליון עד פרוץ המהפכה החוקתית. לכל המעורבים בהכרזה על הקמת מדינת ישראל וכינון מוסדותיה היה ברור שהשלב המיידי לאחר ההכרזה בפועל הוא כינון חוקה למדינה. למען האמת, זה כתוב במפורש באחת הפסקאות הפחות מוכרות של המגילה: "אנו קובעים שהחל מרגע סיום המנדט... ועד להקמת השלטונות הנבחרים והסדירים של המדינה בהתאם לחוקה שתיקבע על ידי האספה המכוננת הנבחרת לא יאוחר מ־1 באוקטובר 1948 – תפעל מועצת העם כמועצת מדינה זמנית".

שנים ארוכות לפני כתיבת המגילה, עוד בשנת תרצ"ז, עמל הרב הראשי שאך נבחר, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, על ניסוח חוקה לישראל. הרב הרצוג הלך בדרך הפשוטה: אם מדינת ישראל שתקום מייצגת את תחיית העם העברי ותרבותו, ברור הדבר שגם שיטת המשפט המפוארת שלו שפותחה במשך אלפי שנים צריכה להיות שיטת המשפט הנוהגת בה. שנות המלחמה אומנם עצרו מעט את המלאכה, בשל מאמצי ההצלה המפורסמים של הרב הרצוג, אך לקראת מועד הקמת המדינה העבודה התחדשה במלוא המרץ.

סמוך להכרזה על המדינה הרב הרצוג מחזיק בידו טיוטה לחוקה על פי הדין העברי, שמתחשבת בצרכים המודרניים ובמצבה המדיני של מדינת ישראל. הוא שולח אותה לדמויות מפתח דתיות כחילוניות, והיא גם עוברת במועצת הרבנות הראשית. הוא לא חושב שנסתם עליה הגולל עם הכרזת המדינה והקראת מגילת העצמאות על ידי בן גוריון. מאמציו להכניס את נוסחו, שיצא לאחר שנים כספר 'תחוקה לישראל על פי התורה' בעריכת הרב ד"ר איתמר ורהפטיג, נמשכו עמוק לתוך קיץ תש"ח. אביו של עורך הספר, ד"ר זרח ורהפטיג, היה מחותמי המגילה בד בבד עם היותו תומך נלהב של יוזמת הרב הרצוג. בסופו של תהליך, כפי שידוע לכול, הניסיון נדחה על ידי קברניטי המדינה הצעירה.

את המשימה שהוטלה עליה נמנעה האסיפה המכוננת מלבצע. בתחילת חורף תש"ט, כשוך הקרבות, התכנסה לראשונה המועצה, אך בשל התנגדות חלק מהסיעות נושא כינון החוקה ירד מסדר היום, והוחלט כי היא תחוקק פרקים פרקים באמצעות חוקי יסוד, שיאוגדו בסופו של דבר לחוקה. בישיבה ההיא הוחלט ברוב קולות שהאסיפה תיקרא מעתה כנסת, ושהיא תהיה מופקדת במקביל גם על קביעת חוקים רגילים וגם על כינון חוקה. רבים מחברי הכנסת הביעו מורת רוח מההחלטה, בראשם מנחם בגין, מפני שחששו שמה שלא יקרה עם ייסוד המדינה לא יקרה לעולם. במבט של 75 שנים לאחור, הם צדקו עד מאוד.

מההחלטה שהתקבלה בשנת 1949 ועד לשנות התשעים של המאה העשרים איש לא העלה על דעתו שלמגילת העצמאות יש ערך חוקתי כלשהו, בטח ובטח שלא מעמד משפטי ממשי שיאפשר ביטול חוקים בבית המשפט בהתבסס על אותה הצהרה מדינית. גם המחקר עד לשנות השמונים כמעט לא היה קיים, ופרופ' שחר שאותו הזכרנו קודם היה הראשון לחפור בקורות ובתולדות ניסוח המגילה ומשמעויותיו. השינוי החלקי חל בשנות התשעים, יחד עם המהפכה החוקתית של ברק. לאחר שנחקק חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, ולאחר שהשופט ברק הגדיר את חוקי היסוד כחוקים בעלי מעמד חוקתי שעל בסיסם יכול בית המשפט לפסול חוקים רגילים של הכנסת, הגיע תורה של המגילה להצטרף לחגיגה.

השופט לוין היה הראשון להעניק מדעתו למגילת העצמאות סמכות חוקתית שבדיעבד. הוא התבסס על פסקת פתיחה הצהרתית לחוק יסוד כבוד האדם, מעין דברי הסבר, והפך אותה לאמירה חוקתית של ממש. מנסחי החוק כתבו כך: "זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן חורין, והן יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל". על הרוח הזו התבסס השופט לוין כאשר הכריע בעתירה של חברת ביטוח נגד שר האוצר.

בפסק הדין שלו כתב כך: "חוקי היסוד (הכוונה לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו – י"ר) הביאו לשינוי דרמטי במעמדה של מגילת העצמאות, בכך שאין היא עוד רק מקור לפרשנות, אלא היא עצמה הייתה למקור עצמאי לזכויות אדם". בכך התיימר לוין לייחס למנסחי הצהרת העצמאות כוונות שלא עלו על דעתם, ולהפוך את ההיסטוריה על פניה. ההצהרה המדינית שקראה לכינון חוקה פנימית על ידי נציגי העם נקבעה בדיעבד כחוקה על ידי מי שהעם לא בחר.

המעשה של לוין היה כה קיצוני, עד שאפילו שופטי בג"ץ – שלא מחמיצים שום אילן להיתלות בו בבואם להצר את צעדי הכנסת – נמנעו מלאמץ אותו כליל. גם כאשר עלו סוגיות שנוגעות לערכים המוזכרים בנוסח הסופי של המגילה בדרך זו או אחרת, העדיפו בבית המשפט העליון להתבסס על חוק יסוד כבוד האדם וחירותו או על המצאות ערטילאיות כמו "עקרונות יסוד של השיטה". הטריק של הפיכת הצהרה מדינית לחוקה משפטית פחות תפס בגבעת רם.

מה חשב בן גוריון על הדמוקרטיה?

בחזרה אל גלגולי המגילה ונוסחיה. אחרי השיפוצים שערכו בה שלושת המשפטנים, הגיעה הישורת האחרונה ממש. ב־12 במאי, יומיים לפני ההכרזה על עצמאות מדינת ישראל, הובא נוסח ההכרזה למועצת העם, הגוף שעתיד להפוך בתוך יומיים לממשלת ישראל. הוא נידון בין החברים והוערו עליו הערות רבות. באופן כללי, הנטייה הייתה לשוב ולהיצמד יותר אל החלטת החלוקה. במעבר ממשפטנים לפוליטיקאים הצורך המדיני קיבל משקל רב יותר. כתום הדיון, ולקראת הדיון שנקבע גם למחרת, ערך משה שרת את המסמך עריכה עמוקה. הוא הדגיש יותר את עקרונות החירות, ניסח את ההצהרה במקביל להחלטת החלוקה, אך עם כל זה ביצע גם מחיקה אחת מעניינת וכבדת משקל – המילה "דמוקרטיה" נעלמה כליל מהנוסח שלו.

המחשבה הייתה מדינית, של פוליטיקאים שמבקשים בכל ליבם לקבל את אישור אומות העולם לצעד שעלול להיות שנוי במחלוקת. אהרן ציזלינג, חבר מפלגת מפ"ם ולימים שר החקלאות הראשון, הגדיר זאת במהלך הדיון כך: "בטקסט של הפרסום יש להכליל מכסימום דברים מאלה הכלולים בהחלטת האו"ם מה־29 בנובמבר... יש בהחלטת או"ם סעיפי קונסטיטוציה (חוקה). אם כי אנחנו עכשיו איננו נתונים בכלל לעריכת קונסטיטוציה". שוב, למצביעים על נוסח ההצהרה היה ברור שהיא לא תהיה חוקה ולא תחייב את מנסחי החוקה.

בלילה שקדם להצהרה התכנס צוות מצומצם מתוך חברי מועצת העם לתיקון אחרון של נוסח המגילה. ישבו שם באותו הלילה בן גוריון, ציזלינג, שרת והרב יהודה לייב מימון. הנוסח הסופי, שגם הובא להצבעה למחרת והוקרא שעתיים מאוחר יותר על ידי בן גוריון, השאיר את המושג "דמוקרטיה" מחוץ למגילה, אך עיגן את החופש וזכויות האדם – ערכים דמוקרטיים מובהקים. מנגד, שלא כפי שדרשו נציגי השמאל הקיצוני, ניתן ביטוי־מה למשמעות האמונית וההיסטורית של ריבונות יהודית בארץ ישראל. הביטוי "צור ישראל" וחזון הנביאים הוזכרו, וגם הקשר המורשתי וההיסטורי. בצורתו הסופית, כפי שמוכרת לנו כיום, הוגש הנוסח להצבעת מועצת העם והוקרא על ידי בן גוריון בהצהרה ההיסטורית.

מכאן מתחלק הדיון לעובדות ופרשנויות. עובדה היא שהמילה דמוקרטיה, שאותה מנכסים לעצמם המוחים בימינו ומבקשים לעגנה באמצעות מגילת העצמאות, אינה מופיעה במגילה בשום תצורה והטיה. לעומת זאת ערך השוויון בין המינים והלאומים מופיע בפירוש. זהו ערך בסיסי בדמוקרטיה המהותית, זו שאליה מכוונים המוחים, ויש לו מקום של כבוד במגילה. לצד זאת, ההגדרה "יהודית" כן מופיעה במגילה, כמו גם הקשר למסורת ישראל וחזון הנביאים. מכאן מתחילה השאלה הפרשנית: האם, בהינתן העובדה שערכים דמוקרטיים מוזכרים במגילה, יש משמעות להשמטת המושג דמוקרטיה ככתבו וכלשונו?

פרשנות, מטבעה, פתוחה לכל החפץ לבוא ולפרש. אי אפשר לקבוע כאן מסמרות. אך ההסבר הקרוב ביותר אל הדעת, וגם מקובל על רבים מחוקרי המגילה, נוגע ליחס שבין דמוקרטית ליהודית. התבטאויות מאוחרות של דוד בן גוריון, האיש החזק שהכריע בסופו של דבר על ניסוחה של המגילה, שופכות אור על הבחירה הניסוחית. "ואשר לדימוקרטיה מערבית", אמר בריאיון כמה חודשים לאחר הכרזת העצמאות, "אני בעד דימוקרטיה יהודית. המערבית לא מספיקה. היות יהודי אין זה רק עובדה ביולוגית אלא גם – ביודעים ושלא ביודעים – מוסרית, אתית. יש לנו תוכן יהודי מיוחד – שצריך להיות נחלת העולם". כמה שנים מאוחר יותר הוא חזר על העיקרון הזה בספר: "שומה עלינו לראות האורות והצללים שבכל ארץ ובכל משטר. גם ארצות החירות והדמוקרטיה, ואפילו ארצות שיש בהן ממשלת פועלים, אינן טלית שכולה תכלת. עלינו ללמוד מכל ארץ ומכל תנועה חיוב כל שהוא שיש בה; אבל אסור לנו להשתעבד ברוחנו לשום דרך ולשום תנועה זרה".

כלומר, מנסחי המגילה וחותמיה ביקשו להתנער מההגדרה "דמוקרטית" כהתוויה מחייבת לדמותה של המדינה שבדרך, והעדיפו להיצמד לערך "יהודית" – על המחלוקות הפנימיות הרבות באשר למושג הזה. ערכי השוויון, שנראו למנסחים ראויים בפני עצמם, מצאו מקום במגילה. אך את סט הערכים המחייב של הדמוקרטיה המערבית - הם נמנעו מלקבל על עצמם באופן מוחלט.

יש להניח שהקמת ישיבות וכינון משפט התורה לא עמדו לנגד עיניו של בן גוריון כשהעדיף את היהודית על פני הדמוקרטית, אך ערכים אחרים שגם קיבלו תוקף מאוחר יותר בחוק הובילו אותו להחלטה על השמטת הדמוקרטיה. סוגיה אחת, קלאסית, מדגימה היטב את הסתירה האפשרית. מדינת ישראל רואה את עצמה אחראית על כל יהודי העולם, ומשום כך פעלה רבות בכל מיני מישורים. היהודים הללו אינם אזרחי המדינה או תושביה, ומשכך הקצאת משאבים עצומים לטובתם עשויה להיתפס כפגיעה בערך השוויון לעומת אזרחים מלאומים אחרים שחיים במדינה. לכן, ההגדרה דמוקרטית אינה יכולה להגביל את המדינה היהודית בעיניו של בן גוריון. כך גם בנוגע לשמירת האיזון הדמוגרפי בתוך גבולות המדינה, וכך בנוגע לשלל סוגיות דתיות שהציבור שומר המצוות בארץ מציב בהן דרישות.

בעיצוב חוקה אין קיצורי דרך. כפי שהוכח בדרכים רבות, מגילת העצמאות לא די שלא נוסחה כחוקה, אלא שבאופן מובהק נמנעו מנסחיה וחותמיה מלהתייחס אליה ככזאת. אך גם לו הייתה בעלת מעמד חוקתי כלשהו, לראות בה מקור להיותה של מדינת ישראל מדינה דמוקרטית על פי כל ההגדרות המערביות שלה יהיה זה דבר מופרך. להפוך מסמך לא־חוקתי לחוקתי זו טעות בפני עצמה, אך להפוך מסמך שהושמטה ממנו המילה דמוקרטיה במכוון למסמך המעגן את היותה של ישראל מדינה דמוקרטית – זו כבר בדיה מוחלטת.

***