במשך שנים ארוכות בנויה תפיסת הביטחון של ישראל על חיל אוויר חזק מאוד, שמבצע את עיקר הפעילות המשמעותית נגד אויבי ישראל. ירי מלבנון – חיל האוויר מגיב. ירי מעזה – מטוסי חיל האוויר יפציצו. הברחת אמצעי לחימה מסוריה – מטוסי חיל האוויר יוזנקו לסכל את המזימה. גם לגבי האיום מאיראן אנו תולים את יהבנו בכך שביום מן הימים, כאשר לא תהיה ברירה, יצליחו טייסינו הטובים לעשות את הבלתי ייאמן ולמחוק את תוכנית הגרעין האיראני.
מה גורם לנו לשים את עיקר מבטחנו בחיל האוויר? קודם כול, ברוך ה', הצלחות כבירות של חיל האוויר לאורך השנים במשימותיו השונות: חיסול הכור העיראקי והכור הסורי, חיסולים ממוקדים ברצועת עזה, והפצצות מדויקות בכל סוריה תוך תחושה שחיל האוויר מטייל שם להנאתו. ואולי כאן טמון הסוד העיקרי – התרגלנו שאין מחיר דמים לפעילות חיל האוויר, ולכן אנחנו מאוהבים בה כל כך. החברה הישראלית מחוברת, מאוחדת ובוכה על כל חייל שנהרג, ושמחה ביותר לשמוע את הבשורה "אין נפגעים לכוחותינו". זכינו, ומאז מלחמת שלום הגליל שבה איבדנו טייס אחד - רון ארד הי"ד – לא היו לנו שום הרוגים או שבויים ממטוסי חיל האוויר. "כל מטוסינו חזרו בשלום לבסיסם". אין הלוויות, אין הורים שכולים שמתלוננים על תפקוד הצבא, אין ועדות חקירה, אפשר להמשיך בשגרת היומיום.
רק דבר אחד שוכחים לבדוק – האם ההפצצה אכן נתנה מענה לבעיה הביטחונית. האם היא אפקטיבית בבעיה שמולה אנו מתמודדים. בהפצצת הכור העיראקי והסורי התשובה ברורה – אכן, בפעילות אחת מוצלחת, ללא נפגעים, השגנו לחלוטין את המטרה. אך האם בשאר הזירות המצב זהה? האם ההפצצות בסוריה מצליחות באמת למנוע את התחמשות חיזבאללה בתחמושת מדויקת? האם הן מונעות הקמת מערך טילים נגד ישראל בסוריה, או שמא, כמו במלחמת המשטרה בהברחות הסמים, מדובר במבצעים שמצליחים לצמצם, להקשות, אבל ודאי שלא למנוע את המשך ההברחות?
על ירי חיל האוויר כתגובה לירי טילים מרצועת עזה אין צורך להרבות במילים. כולם יודעים שההפצצות מצטלמות יפה, מאפשרות לממשלה לומר שהיא הגיבה, אבל בפועל כמעט ואין בהן כלום; ובמלחמת לבנון השנייה ראינו שחיל האוויר יכול לפגוע בחלק מהטילים, אך אינו מצליח למנוע ירי יומיומי של עשרות ומאות טילים אחרים.
מדינת ישראל משקיעה מיליארדים במערך שאינו נותן מענה אפקטיבי למרחב גדול של איומים, וזאת בעוד שנכון להיום, אין לאויבינו שום חיל אוויר משמעותי שיכול לסכן את מדינת ישראל.
מדוע אנו עושים זאת? רק כי אין לפעולות חיל האוויר מחיר של שכול ואבל.
אולי הגיע הזמן להפוך מעט את הכיוון והתפיסה? אינני קורא שלא להתחשב במחיר הדמים, אלא ליצור מצב שבו פעולות אחרות ויעילות כלפי האויב יוכלו להתבצע ללא מחיר דמים, בדיוק כפי שקורה כעת עם חיל האוויר.
מה מקנה לחיל האוויר את יתרונו? פער טכנולוגי וכלכלי אדיר בין יכולות האויב ליכולות של חיל האוויר שלנו. מטוסים עם מערכות הגנה המאפשרות הסוואה, חמקנות, הגנה אלקטרונית, הגנה אקטיבית, ואימון ממושך ומדויק. הגיע הזמן להסיט את אותם המשאבים ליצירת אוגדה אחת מסתערת שמסוגלת להיכנס לעזה, לפגוע במאות מחבלים ולצאת בלי הרוגים. זה קורה בחיל האוויר משום שהשקיעו הון עתק ביצירת היכולות האלו. זה יכול לקרות גם בחילות השדה, אם המשאבים יופנו לשם.
מהיכן יגיע הכסף? מהמקום שבו פחות זקוקים לו עכשיו. צריך לסגור טייסת אחת, מתוך הבנה שבפער האדיר בין חיל האוויר שלנו לחילות האוויר של האויב, גם אם היו מקטינים בחצי את צי המטוסים שלנו - עדיין היינו מנצחים. הכסף שיתפנה יועבר לתוכניות השאפתניות ביותר של התעשייה הצבאית שלנו ליצירת מענה הגנה מושלם לחילות היבשה: יכולות הסוואה, הגנה, גילוי וניהול אש, כאלו שישאירו את אויבינו ללא מענה וללא יכולת לפגוע בלוחמים.
אם אפשר לייצר כיפת ברזל ומטוס חמקן, אפשר לייצר פער טכנולוגי בינינו ובין האויב גם בחילות היבשה, כזה שיאפשר לחיילינו להיכנס לעזה, לפגוע רק במחבלים ובכוחות השלטון שם ולשוב בשלום לבסיסם.
ביום שבו חטיבת לוחמים משולבת תוכל להסתובב בלבנון, בסוריה או בעזה ולצאת ללא נפגעים - נוכל לעבור מהמענה הלא אפקטיבי במיוחד של חיל האוויר, למענה חד, מדויק ומשתק של חילות היבשה. ביום הזה נוכל להפנות את חיל האוויר בעיקר למשימות שלהן הוא מיועד.
ביום העצמאות הקרב נצפה בשמחה במטס חיל האוויר, נדע להודות לה' ולאנשים שבזכותם יש לנו חיל מהטובים בעולם, אבל גם נזכור שאי אפשר לשים את כל מבטחנו בו, וחייבים להגיע לעצמאות גם בהפעלת כוחות היבשה. הדברים נכונים מצד עצמם, אולם בשנה זו אפשר להוסיף שעצמאות ויכולות כאלו בחילות היבשה תאפשר לנו גם עצמאות מיכולתם של טייסים לקחת בשבי את ביטחון מדינת ישראל לטובת תפיסת עולמם הפוליטית.
הכותב הוא ראש הישיבה התיכונית אור עתניאל, קצין חי"ר (רס"ן) במילואים
***