על המשמעויות של ביקור יורש העצר האיראני, בנו של השאה, בישראל, רזא פאהלוו'י, שוחחנו עם ד"ר תמר עילם גינדין, מומחית לאיראן, מייסדת ומהלת בית הספר המקוון לאיראן והשפה הפרסית.
על עיתוי הביקור דווקא בעת הזו מסבירה ד"ר עילם גינדין כי מדובר בתקופה בה האופוזיציה האיראנית מתחילה להתארגן ובן השאה מתייצב בראשה. "זה זמן שסוף סוף האופוזיציה האיראנית מתארגנת וזה זמן טוב לתקוע אצבע בעין לרפובליקה האיסלאמית".
עוד היא מספרת כי במשך תשעה חודשים היא והמוזיאון לאמנות האיסלאם פעלו מול עוזרו האישי של בן המלך על מנת לקיים את הביקור דרך נשיא המדינה, אך הוא בחר לקיים את הביקור דרך הממשלה. "כבר אז דיברנו על כך שמדובר בהכרה ובניית קשרים בין העם בישראל לעם האיראני".
עילם גינדין מציינת כי בן המלך האיראני החל לקבל הכרה בינלאומית מאז התארגנה האופוזיציה ליחידה אחת ואכן מאז הוא מבקר בפרלמנטים שונים ברחבי אירופה ואף הוזמן לועידת מינכן לביטחון, בה מופיעים רק ראשי מדינות. "כנציגי איראן הזמינו לשם אותו ואת מי שנחשבת למספר שתיים בתנועה הזו והיא יד ימינו, היא זו שייסדה את מחאת החיג'אב באיראן. זה עוד חלק בלגיטימציה שלו".
על הבחירה של האורח להגיע דווקא דרך הממשלה ולא דרך בית הנשיא, סבורה עילם גינדין כי הבחירה הופכת את האירוע לפוליטי ומתאים היה יותר שבתקופה רגישה שכזו יעדיף האורח את בית הנשיא. לשאלתנו אם יתכן וזו הסיבה להתעלמות התקשורתית המורגשת כלפי הביקור היא אומרת שבהחלט יתכן שזו הסיבה לכך. בהקשר זה היא מציינת את ההתעלמות היחסית למסיבת העיתונאים שקיים פאהלוו'י יחד עם שרת המודיעין. עוד היא מעירה כי אירוח בבית הנשיא היה מהווה הכרה באורח כראש מדינה, מה שראוי היה יותר.
באשר לתוכן הביקור שכלל לא רק ביקור בכותל ושיחות עם ראש הממשלה אלא גם ביקור תנחומים מרגש אצל בני משפחת די, אומרת עילם גינדי כי יש בכך אמירה משמעותית, לבד מהאמירה של עצם ההשתתפות שלו בטקס יום הזיכרון לשואה ב'יד ושם'. בדבריה היא מעירה כי השאיפה מלכתחילה הייתה שיינתן בהזדמנות זו מעמד של חסיד אומות העולם ל"שינדלר האיראני" שהציל יהודים רבים, איראנים ולא איראנים מהנאצים דווקא מתוך תאוריית הגזע. "מתוך התיאוריה שלהם הוא שיכנע אותם לא לפגוע ביהודי איראן". ואולם ב'יד ושם' נטען שחסרים די מסמכים על מנת להוכיח שהצלת היהודים שביצע שינדלר האיראני הייתה תוך סיכון חייו שלו, וזאת על אף שהוא הועמד לדין על מעשיו.
על היחס האיראני הרשמי לביקור בן השאה בישראל, מציינת ד"ר עילם גינדין כי משטר האייתולות מתייחס בבוז גדול לאירוע וכראיה הם מציגים את התמונות שהפיצה ישראל מהמפגש הראשוני עם ראש הממשלה, נתניהו, ועם שרת המודיעין, גמליאל. בעוד כל תמונה של ההנהגה האיראנית מצביעה על מכובדות בהיותה עמוסה בשטיחים, בריהוט כבד וכיוצא באלה, התמונות הישראליות שיצאו מהמפגש היו תמונות עם כיסאות פלסטיק ללא שולחן כשבצד מתקן מים מטוהרים ופח זבל. הסיבה לכך הייתה העיתוי המאוחר של המפגש, אך בפועל התמונות משמשות את האייתולות כדי לזלזל ולבוז לביקור, לאורח ולמארחים, ובעיניה מוטב היה שלא יצאו תמונות שכאלה מלכתחילה.
על מה שחושב העם האיראני על הביקור אומרת עילם גינדין כי כפי שלא ניתן לומר בישראל מה חשוב העם, ברור שלא ניתן לנסות ולהתיימר לומר מה חושב העם האיראני שגודלו 85 מיליון איש, ואכן ניתן למצוא תגובות לכאן ולכאן. "יחסית לכל מנהיגי האופוזיציה האחרים, לו יש את הכי הרבה תמיכה", היא אומרת וכאמור, כעת הוא עומד בראש התאגדות האופוזיציה וככזה הוא מוזמן לפרלמנטים רבים.
על אורח חייו שמנהיג גולה היא מציינת כי "יש לו חיים מאוד נוחים. עדיין לא כמו מלך אבל לא חסר לו. הוא לא רואה בעצמו ראש ממשלה או מלך. הוא רואה בעצמו את האדם שיוביל את איראן בעדינות ובזהירות מהדיקטטורה הנוכחית לדמוקרטיה העתידית", אך כדי שזה יקרה "צריך שיהיה יותר שיתוף פעולה מבפנים. רוב ראשי התנועה יושבים בגולה. אין די מנהיגות מבפנים ודרושה יותר תמיכה מבפנים. בין מיעוטים שאני מדברת איתם יש מי שפחות מתחברים. הכורדים והבלוצ'ים כן, אבל המיעוט הערבי לא מתחבר למהלך האופוזיציוני".
לשאלתנו אם חזרה לעידן דמוקרטי באיראן יכולה להתבצע מבלי להגיע לעריפת ראשים, גם ברמה הפיזית, משיבה עילם גינדין כי גם אם לא ייערפו ראשים "יהיו אנשים שכנראה לא יישארו בחיים או לא יישארו באיראן".
כעת מחאות הרחוב באיראן נמשכות, אבל על אש הרבה יותר קטנה, כהגדרתה, אך מחאות אלה הן שהובילו לתנועה האופוזיציונית ונראה ש"הסוף כבר התחיל", אך כפי שיש מי שרואה את ראשית מהפכת 79' בשנת 75' או בשנת 71 ויש מי שהולכים אחורה עד לשנות החמישים, כך לא ניתן לשער מתי תושלם המהפכה שתחזיר את איראן למשטר דמוקרטי, גם אם כעת הדברים עושים את צעדיהם הראשונים.