סבתא חנה הייתה חוגגת

משוגעים

אם מישהו היה בא אל סבתא שלי, אי שם בצעדת המוות הארורה, או באושוויץ, ליד המשרפות, או בברגן־בלזן (בכל אלה היא הייתה), ואומר לה: "תחזיקי מעמד, מיידלה, בעוד שש שנים תהיה לנו מדינה", היא בוודאי הייתה חושבת לעצמה "משיגנע" ולא מתפלאת בכלל, כל כך הרבה השתגעו סביבה, איך אפשר שלא.

אם מישהו היה אומר לה "ואחרי שבעים שנה יהיו כאלה שיגידו: 'אם ככה – אז לא'", היא כבר הייתה יכולה להישבע שזה משוגע חסר תקנה.

בת שש עשרה

לסבתא שלי משם קראו חנה אנגלמן, ולבת שלנו זכינו לקרוא בדיוק כך: חנה אנגלמן. לפני חודש היא הגישה עבודת חקר על השואה, ובכריכה זה היה נראה כך: "קורותיה של חנה אנגלמן בשואה. מגישה: חנה אנגלמן". פתאום זה היה כל כך מוחשי, היא לא ממש מתה, סבתא שלי, כל אלה משם לא ממש מתו. פתאום זה הכה גם בבת שלי: "אתה קולט, אבא, היא הייתה בת שש עשרה, קטנה ממני בשנה. איך זה יכול להיות?"

"זה באמת לא יכול להיות", אמרתי לה, "פשוט לא יכול להיות".

במילוי תפקידו

בכל יום זיכרון אני חושב עליהם, ההורים של החיילים שהתאבדו, שלפעמים לא מוצאים כוחות להגיע לטקסים, וכשכבר מוצאים מקשיבים כמו כולם לסיפור הגבורה על ההוא שלחם וההוא שהציל וההוא שהסתער וההוא שהקריב וההוא שחיפה וההוא שלא שב. ורק על הבן שלהם אין שום סיפור גבורה לספר. ובא לי לעבור אצלם, אחד אחד, ולומר: הוא נפל במילוי תפקידו, באמת. יש חיילים שנופלים באש האויב ויש חיילים שנופלים כי נולדו במדינה שעומדת על נפשה ולא כל נפש יכולה לשאת רובה ומדים.

בואו נניח את זה על השולחן. התאבדויות הן מחוץ ללגיטימציה היהודית, הבחירה לברוח, לוותר על החיים והשאיר מאחור משפחה שבורה וחבולה, היא בחירה שאין לה מקום. אבל זה בנוגע לאדם שנמצא במצוקה. להורים שצערם כפול מגיע חיבוק נקי ופשוט.

אנשי רוח

את ההודעה הזאת קיבלתי היום במייל: "אגודת הסופרות והסופרים קוראת לציבור הרחב לבוא להשתתף בטקס הדלקת המשואות האלטרנטיבי שיתקיים בקפלן בערב יום עצמאות. הממשלה האטומה לזעקות המשפחות השכולות הדורשות כי שרים לא יופיעו בטקסי הזיכרון מגלה שוב את אטימותה, ובקרב מדליקי המשואה הנבחרים שלה אין אף סופר או משורר או איש רוח".

ככה בדיוק קורעים מדינה לשניים, יוצרים טקסי עצמאות אלטרנטיביים, קוראים תיגר על מדליקי המשואות. חבל. חבל מאוד.

אגב, השבתי להזמנה בשאלה: "מי אמר שסופרים ומשוררים הם אנשי רוח?". את זה באמת נבצר ממני להבין, מדוע אדם שניחן בכישרון לטוות סיפורים ולהביע שירים מוגדר בהכרח כאיש רוח? אני מכיר כמה וכמה משוררים וסופרים שמנשבת בהם בעיקר רוח נכאים. אחר כך דייקתי בהזמנה: סופר, משורר או איש רוח, משמע שהסופר או המשורר אינם אנשי רוח. אולי הכוונה הייתה לכך שאין אף איש רוח, כלומר בן תורה תלמיד חכם, בקרב משיאי המשואות? יש ממש בדבריהם, עם זה אני בהחלט יכול להזדהות.

מסיבה

הכי מוזרה מסיבת יום הולדת שנה, ההורים הנרגשים מזמינים את כולם מכל הצדדים ואתה בכלל לא יודע על מה השמחה. הכי כיף יום הולדת חמש, חבילות במבה וביסלי וסוכריות ומשחקים, ונושפים לתוך שתי צלחות מלאות קמח כדי למצוא סוכריית טופי עם הפה, ומנסים להשחיל נר שקשור אל מותנך לפייה של בקבוק, ואיכשהו אתה מספיק ילדון בשביל לחשוב שכל הבלגן הזה הוא ממש שמחה וששון. יומולדת שתים עשרה ושלוש עשרה הם כבר לא עוד מסיבה, פתאום הכול מלא פחדים והוד. בעשרים מחליפים קידומת, בארבעים משבר, ואיכשהו ממסיבה למסיבה פחות מתלהבים מהגיל, וכבר נשכחו כל המסיבות מכל השנים.

חוץ מאחת, מכוננת במיוחד, מסיבת יום ההולדת ההיא, אי שם בעיצומו של גיל ההתבגרות, כשהרשית לעצמך לפרוק כל עול, לבעוט לכל עבר, ולא חסכת מההורים שלך את כל האמת שרק אתה מעז לומר להם ישר בפנים. שם, כשהנפת את נס המרד וכבר נדמה היה שלא אכפת לך מכלום ואתה לא צריך אותם, בכלל לא צריך. ואז באה המסיבה ההיא שדווקא הם ארגנו לך בהפתעה, ואהבו אותך ככה, כמו שאתה.

ככה אצלנו, בני אדם, כשמישהו מרים אותך על כיסא דווקא כשנראה שאיבדת את זה – זו המסיבה הכי חשובה. אולי גם אצל מדינות זה ככה. אולי דווקא השנה.

הרבה יותר מדגל

הנה בתמצית סיפורו של דגל ישראל. זה התחיל במצוקה שביטא הרצל: "אין לנו דגל. אנו זקוקים לדגל. בשעה שרוצים להנהיג אנשים רבים, מן ההכרח הוא להניף סמל מעל לראשיהם". צדק הרצל. ישנו מדרש על מעמד הר סיני שמתאר איך כל המלאכים עשויים דגלים, כלומר לכל מלאך יש במה לדגול, יש ייעוד ומשמעות, וכל עם ישראל מבקש להיעשות גם כן דגלים־דגלים. והנה גם הרצל מבין שחייבים דגל. אלא שהרצל הסוציאליסט לא הצליח לראות ציונות שיש בה מעבר למלאכה וזכויות העובד: "אני מתאר לעצמי דגל לבן עם שבעה כוכבי זהב. היריעה הלבנה מסמלת את החיים החדשים, הטהורים; הכוכבים הם שבע שעות הזהב של יום העבודה שלנו, שכן בסימן העבודה הולכים היהודים אל הארץ החדשה".

לאושרנו, לא נשאר הרבה מהדגל הריק מתוכן של הרצל, למעט קניון שבעת הכוכבים ומחלף שבעת הכוכבים בהרצליה הקרויה על שם הרצל. איכשהו אני יכול לנחש שאיש מהעובדים בקניון הזה אינו זוכה לשבע שעות עבודה, אבל זה כבר עניין אחר.

את הדגל בצורתו הנוכחית אנחנו חייבים לדוד וולפסון, שמעיד כך: "בפקודת מנהיגנו הרצל באתי לבזל, כדי לעשות את כל ההכנות לקונגרס הראשון. בין השאלות הרבות שהעסיקוני אז הייתה אחת... באיזה דגל נקשט את אולם הקונגרס? מה הם צבעיו? הן דגל אין לנו. הרעיון הזה הכאיבני מאוד. צריך ליצור את הדגל. ואולם באיזה צבעים נבחר? והנה הבהיק רעיון במוחי: הרי יש לנו דגל. לבן כחול. הטלית אשר בה נתעטף בתפילתנו - טלית זו היא סמלנו. נוציא נא את הטלית מנרתיקה ונגולל אותה לעיני ישראל ולעיני כל העמים. הזמנתי אז דגל כחול לבן ומגן דוד מצויר עליו. וכך בא לעולם דגלנו הלאומי".

הנה כי כן, ציוני חילוני, מעריץ של הרצל, מרגיש ממקום מאוד עמוק ששבע שעות עבודה ביום אינן הסיפור. שהסיפור נמצא בטלית ויש להוציא אותה מנרתיקה. בחוק יסוד הדגל מופיעים הצבעים "תכלת־לבן", ולא כחול ולבן. התכלת והלבן הם אכן הצבעים המקוריים של הטלית. אבל התכלת גם לוקחת אותנו הרבה מעבר לקיום הארצי: הרי תכלת דומה לים, שדומה לרקיע, שדומה לכיסא הכבוד. המדינה הזאת, שנראית ארצית כל כך, שייכת לסיפור שמימי הרבה יותר. או כדברי המדרש: "תכלת – תכלית חיותם".

לתגובות: [email protected]

***