"אני צועדת לאורם בראש מורם"

פעם אחר פעם דפק המוות בחלונה של בת שבע הופרט בת ה־82 וטלטל את עולמה. שני אחיה, שמעון ושלמה, נהרגו במלחמת ששת הימים, ואח נוסף, יוסי, נפטר כמה שנים אחר כך מדום לב פתאומי.

וכאילו לא די בכך, בנה בכורה, אל"מ דרור וינברג, נהרג בקרב בציר המתפללים בחברון; בנה שי נפטר ממחלת הסרטן; ולפני כשנתיים חתנה (בעלה של בתה שלומית), סא"ל (במיל') ד"ר אבי הרלב, רופא בכיר בבית חולים ברזילי, נהרג בדרכו חזרה מפגישה ביחידת המילואים שלו.

אבל למרות צירוף הטרגדיות המצמרר בחייה, בת שבע הופרט מתעקשת לדבוק בחיים. "'ובחרת בחיים' זו לא רק איזו המלצה, אלא ציווי לכולנו", היא מנסה להסביר מאין היא שואבת כוחות להתמודד עם תהומות הצער שבחייה. "האחים שלי והילדים שלי אומנם אבדו פיזית, אבל הם חיים בתוכי, והמורשת שלהם חרותה בליבי. בימים שעומס המשא מכביד עליי", היא משתפת, "הם ניצבים לנגד עיניי, מישירים אליי מבט ואומרים לי: תמשיכי הלאה! אנחנו גאים בך! וכל עוד נשמתי בי, אמשיך לצעוד לאורם בראש מורם", היא אומרת וקולה רועד.

השכול דופק בדלת פעמיים

בת שבע הופרט נולדה בירושלים לפני 82 שנה להוריה מרדכי וטניה קניגסבוך. אביה, יליד גרמניה, עלה לארץ עוד טרם עליית הנאצים לשלטון. אמה, ילידת ליטא, נשלחה על ידי הוריה להכשרה בישראל, וכך למעשה ניצלו חייה. "היינו חמישה אחים מלוכדים - שמעון, שלמה, דבורה, יוסי ואני", היא מספרת, "משפחה ברוכת ילדים, מה שלא היה מקובל כל כך בימים ההם. ידענו צחוק ואהבה אבל גם ויכוחים ומריבות, כל מה שבעצם מחבר משפחה", היא משחזרת בערגה את אותם ימים מאושרים.

אלא שאז פרצה מלחמת ששת הימים, וחיי המשפחה התהפכו באחת. "במלחמה ההיא חגגנו ניצחון היסטורי, אבל המשפחה שלי שילמה מחיר כבד. שני האחים שלי גויסו למלחמה. שמעון אחי הבכור, חייל מילואים בשריון, היה אז בן 28, נשוי ואב לשניים, ואשתו הייתה בהיריון מתקדם. אחי שלמה (שלומיק) היה רק בן 21, קצין בדרגת סגן בפלוגת הסיור של חטיבה 7 בשריון, ולא זכה להקים בית בישראל".

כאשר המלחמה הסתיימה ומדינת ישראל חגגה את ניצחונה המזהיר, ביקשו בני המשפחה לזכות לקבל אות חיים משני הבנים שיצאו לקרב, אך לשווא. "המלחמה נגמרה בשבת, ואנחנו חיכינו בדאגה לשמוע מהם". אבל כבר ביום ראשון התדפקו על דלת ביתם נציגי הצבא ובישרו על מות הבן הבכור שמעון, שנקבר בקבורה ארעית בבית הקברות הצבאי בנהריה. "למחרת, ביום שני, בעודנו יושבים שבעה על שמעון, הגיעה ההודעה הקשה שגם שלומיק נהרג ונקבר בקבורה ארעית בבית הקברות הצבאי בבארי. ביום שלישי היה חג השבועות, אז אין שבעה ואין שלושים. ככה נגמר הכול".

תחושות האובדן והצער על מות האחים היו קשות מנשוא. "מצד אחד, מאוד דאגנו להורים שלנו, שעולמם חרב עליהם. מצד שני, גם אנחנו האחים הפכנו בעצמנו לאחים שכולים. אני הייתי אמא צעירה בת 25 לדרור שהיה בן שנתיים וחצי ולשי שהיה תינוק בן שנה, ובמשך שנה לא יצאתי מהבית. בכיתי בלי הפסקה", היא מתארת את גודל השבר. "הילדים שלי יכלו לחוש בצער העמוק שהייתי שרויה בו, גם אם תפקדתי והעמדתי פנים שהכול בסדר. הילדים שלי גדלו על התמונות של אחיי גיבורי התהילה", היא מעידה. "חינכנו את הילדים על המורשת של הדודים שלהם, לאהבת הארץ, לנתינה, למסירות נפש ולציונות".

בדיעבד, את לא מצטערת על כך? אולי אם לא היית מחנכת אותם לאהבת הארץ דרור לא היה מפתח קריירה צבאית?

"כשדרור כבר ידע לדבר, בסביבות גיל שלוש וקצת, הוא אמר לי יום אחד שהוא ייקח פטיש גדול וישבור את מסגרות התמונות של האחים שלי, ואז הם יצאו מתוך התמונות ואני אפסיק לבכות. באותו רגע הבנתי שככה אי אפשר לגדל ילדים והפסקתי לבכות. אבל לא חינכתי את הבנים שלי להיות אנשי צבא", היא מציינת. "כל השנים אמרתי לדרור: כשיגיע זמן הגיוס אתה תהיה ג'ובניק. אמרתי לו חצי בצחוק: אתה תהיה מוכר ופלים בשקם. אבל ראיתי עליו שהוא אומר לי 'בסדר אמא' רק כדי לא להכאיב לי, והוא לא באמת ישמע בקולי. כמה שהתחננתי שהם לא יתגייסו ליחידות קרביות, מהר מאוד התברר לי שהבנים שלי נחושים להיות הכי הכי בצה"ל. דרור התגייס לסיירת מטכ"ל, ואחריו שי התגייס והיה קצין במודיעין ביחידה עלומה".

כאחות שכולה, ילדייך לא נדרשו לחתימת הורים לפני הגיוס?

"ממש לא. מי דרש? מי ספר באותם ימים אחים שכולים? לא ראו אותנו", היא אומרת בכאב. "אני דאגתי מהצבא, אבל כשדרור הגיע לשם היה ברור שהוא מצא את הייעוד שלו. הילד השובב, היצירתי ומלא שמחת החיים, שלא מצא את עצמו במסגרת של בית הספר - פתאום פרח והתפתח".

הבן דרור התגייס, כאמור, לסיירת מטכ"ל, ופצח בקריירה צבאית מרשימה וארוכת שנים. בסיירת השתתף בפעולות חשאיות שונות, ועל אחת מפעולות אלו אף עוטר בצל"ש. על נסיבות זכייתו בצל"ש חל איסור פרסום עד עצם היום הזה.

בין תפקידיו בצבא היה מפקד גדוד 890 של חטיבת הצנחנים. לאחר מכן כיהן כמפקד יחידת מגלן. הוא הועלה לדרגת אלוף משנה, ובתפקידו האחרון שימש מפקד חטיבת יהודה באוגדת איו"ש. זמן קצר לפני שנהרג התבשר כי הוחלט למנותו למפקד חטיבת הצנחנים, תפקיד שאותו לא זכה למלא.

"לדרור היה חזון בזיקה לתורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל", מתארת הופרט את דרכו של בנה בהערכה רבה. "הוא הציב לעצמו כל הזמן מטרות וחתר בכל הכוח להשגתן. הרף שלו היה מאוד גבוה, והוא שאף למצוינות לא רק של עצמו, אלא של כל חייל וחייל. הוא סחף אחרים אחריו. דרור כמנהיג וכמפקד צעק 'אחריי' ונתן דוגמה אישית שאין למעלה ממנה. הוא דאג לחיילים שלו. הוא קיבל בחייו את המינוי להיות מח"ט הצנחנים הדתי הראשון, אבל לא זכה להיכנס לתפקיד ונהרג לפני כן".

בליל שבת פרשת ויצא, י"א בכסלו תשס"ג, פתחה חוליית מחבלים בירי לעבר חיילי צה"ל שצעדו סמוך לציר המתפללים בחברון. כמח"ט יהודה, דרור מיהר למקום, וכשיצא מרכבו כדי לסייע בקרב מול המחבלים - נפגע מירי שנורה לכיוונו ונהרג. באותו לילה עקוב מדם נהרגו 12 חיילים ואנשי כיתת הכוננות של קריית ארבע. בנופלו היה דרור מופת ודוגמה ללוחמיו כשהוא הראשון להסתער. בן שלושים ושמונה היה במותו.

למרות הזמן שחלף מאז נפילתו והפעמים הרבות שבהן חזרה ותיארה את הקרב האחרון של בנה, מתארת בת שבע גם הפעם בהתרגשות ועיניה נוצצות מדמעות: "בליל שבת, בזמן המקודש והמושלם מכל ימות השבוע בחברון עיר האבות - זכות אבות ואימהות האומה לא עמדה, כשהוא רץ ראשון להגן על קהל המתפללים שהיה בדרכו הביתה מתפילה במערת המכפלה", היא אומרת בכאב. "הוא היה נשוי להדסה ואב לחמישה ילדים. הבן השישי, דרור נחמיה, נולד אחרי נפילתו ונקרא על שמו".

את הפעם האחרונה שבה ראתה את בנה היא זוכרת לפרטי פרטים: "דיברתי איתו ביום שישי ממש לפני כניסת השבת, אבל גם ראיתי אותו יום קודם, כי בדיוק באותו שבוע הוא עבר דירה בירושלים. הדסה הייתה בהיריון עם הילד השישי שלהם, לכן שלמה בעלי ואני יצאנו בבוקר יום חמישי לירושלים לעזור להם", היא משחזרת. "דרור היה קצר רוח, כי בימים שלפני הפיגוע התקבל מידע על התארגנות של חוליה לביצוע פיגוע בחברון, והוא ביקש לשוב במהירות האפשרית לצבא. הוא עזר לנו עד השעה ארבע בערך ואז אמר שהוא חייב לזוז. נפרדנו ממנו והמשכנו לעזור בבית".

הייתה פרידה דרמטית? תחושה של פעם אחרונה?

"ממש לא. מי חשב שאלוף משנה ייהרג? אפילו לא העליתי בדעתי", היא אומרת.

"אני לא אדם של מצבות"

מותו של דרור לא היה המכה האחרונה. בנה השני של בת שבע, שי, נפטר שנתיים בלבד אחריו. "שי בני היה נשוי לדיאנה ואב לשלוש בנות. הוא היה חולה בסרטן בעבר והבריא, אבל אחרי שדרור נהרג הוא חלה בשנית, והפרידה ממנו הייתה קשה וכואבת.

"בשעות שלפני ההלוויה של דרור, שי התחנן בפניי שאסע לתל השומר לראות את דרור ולהיפרד ממנו, ואני אמרתי לו שאני לא רואה ילד מת. התעקשתי על זה. אבל כששי היה כבר בהוספיס בתל השומר, בעשרת הימים האחרונים של חייו, ישבתי לידו. ביום האחרון לחייו ידעתי שזה הסוף. ישבתי לידו, דיברתי איתו. זה היה בשבת בשעה שתיים בצהריים, ובשש בערב הוא נפטר, בתוך השבת", היא נאנחת. "מנהיגותו של שי, שהיה איש מודיעין, הייתה מסוג שונה ממנהיגותו של דרור. היו בו להט פנימי, דבקות במטרה וניתוח אנליטי מבריק. מנהיגות מהסוג השקט והעוצמתי".

כששי חלה בשנית לא כעסת ואמרת: די, אני את המנה שלי כבר שילמתי?

"בוודאי. כעסתי. אני לא מרבה לספר זאת לאנשים, אבל גם האח השלישי שלי, יוסי, תוך כדי בר־המצווה של הבן שלו רקד, נפל ומת מדום לב. אני לא מדברת על זה עם אנשים כי זה יותר מדי. אנשים לא יכולים להכיל כל כך הרבה אובדנים. זה באמת לא נתפס", היא מודה, אבל מתעקשת שלא לשקוע בכאב.

"אתמול דיברתי עם ניצולת שואה שסיפרה לי שלפני החתונה היא שיתפה את בעלה שיש לה חשבונות עם הקב"ה ושיש בה כעס על כל מה שהיא עברה בשואה. אבל אני חושבת שאי אפשר לחיות כל החיים בכעס", מנסה בת שבע להסביר, "הכעס הופך לכאב, וזה כמו פצע שלא מבריא וכל הזמן מדמם. הוא קצת נרגע ונפתח שוב ושוב. ככה אי אפשר לחיות. דרור נהרג אתמול מבחינתי, וגם שי נפטר אתמול, כאילו לא עברו עשרים שנה. הם חלק ממני ואני חיה אותם. אני לא אדם של אנדרטאות או מצבות. אני מדברת אליהם, אני רואה אותם בהקיץ. אני מספרת להם בלב שלי דברים. אני מתייעצת. אני מבקשת מהם סימנים. אני מכניסה אותם לתוך חיי. אני חושבת שהם נמצאים פה איתי. מה יועיל לי לחיות בכעס?" היא תוהה.

ואין לך מדי פעם מחשבות בסגנון 'למה זה קרה דווקא לי'?

"אני מאמינה שקיבלתי את כוחות הנפש של אמא שלי. אמא שלי הייתה אדם חזק. היא עלתה לארץ לפני השואה והייתה היחידה שניצלה מהמשפחה שלה. כולם נרצחו - הורים, אחים, סבים וסבתות, דודים. ממשפחתה לא נותר זכר. ואז היא איבדה במלחמה את שני הבנים שלה, שמעון ושלומיק. אבא שלי לא התאושש מאז מות הבנים. הוא לא הוריד את זקן האבל, לא דיבר, ובקדיש היה בוכה. הוא היה פרופסור לכימיה פיזיקלית, וכשהאסון קרה הוא היה בשיא הקריירה שלו, אבל ארבע שנים אחר כך, בגיל 59 בלבד, הוא נפטר. אמא שלי תפקדה עד יומה האחרון, ואני חושבת שהחוזק והחוסן שלה עברו אליי".

ימי הזיכרון לחללי מערכות ישראל טעונים במיוחד ומציפים את הכאב אפילו יותר. העלייה לחלקה הצבאית בבית העלמין בכפר סבא שבה קבורים זה לצד זה כל יקיריה, אינה פשוטה. "הימים האלה קשים לי יותר מימי הזיכרון הפרטיים", היא אומרת, ומשתפת בהחלטה לבחור בחיים: "יוסי אחי היה כמו בן בשבילי. הוא היה צעיר ממני בעשר שנים, ההורים שלי כבר לא היו בחיים, והיינו בקשר מאוד חזק, אבל כשהוא נפטר הייתי חייבת להיות חזקה בשביל כולם. ככה בכל אובדן. כשדרור נהרג הבנתי שלמען הילדים האחרים שלי אני צריכה להמשיך לתפקד ואין לי הפריבילגיה להישבר. הנכד שלי, הבן של דרור, אומר לי: 'סבתא, את הכי חזקה בעולם'. אומרים לי שאני אשת ברזל, אבל זו בחירה בכל פעם מחדש".

איך בכלל מצליחים לקום בבוקר? מאיפה את שואבת את הכוחות?

"ברור שאני כואבת את מי שאיננו, אבל בחרתי לחיות בשביל הדור הבא. אני קמה כל יום ליום חדש. יש לי מטלות ומשימות. אני גרה היום בדיור מוגן עם בעלי, אני מעבירה הרצאות על דרור ועל המורשת שלו לחיילים ולקהילות מכל הארץ. לא לקום מהמיטה זו לא אופציה בשבילי".

"להתעורר, צריך שלום בינינו"

השירות הצבאי הוא דבר קדוש מבחינתך. כשאת שומעת את הקריאות לסרבנות, מה את חושבת?

"זה כל כך פוגע. דיברתי אתמול עם פקוד של דרור שאמר לי: 'בת שבע, את צריכה להבין שהסרבנות הזאת היא סרבנות ממקום אמיתי'. הם רוצים טוב למדינה. אמרתי לו: 'אתה ממש מכאיב לי. אני לא יכולה לשמוע אותך'. אני לא פותחת רדיו ולא טלוויזיה, כי זה חורה לי ופוצע אותי. על מה דרור נפל?!" היא זועקת. "הצבא צריך להיות מחוץ לתחום. אסור לקבל אמירות כאלו. אבל הרמטכ"ל הרצי הלוי הוא בחור חכם ויודע מה הוא עושה, ויש שקט היום בצבא. אני סומכת עליו".

את חוששת ממלחמת אחים?

"המציאות כואבת מאוד, אבל לא תהיה מלחמת אחים", היא קובעת נחרצות. "אני מאמינה שעוד תהיה הידרדרות, אבל ממנה תהיה עלייה. כל מקרי המוות של האחים לאחרונה - זה אומר דרשני. סתם ככה הקב"ה קוטף פרחים כאלו אחד אחרי השני?" היא מסרבת לקבל זאת כמקריות. "במקרה של האח והאחות עשור שנספו בשיטפון, החברה שהייתה איתם ניצלה, והם, שני אחים, טבעו - זה אומר שיש כאן משהו. צריך לחשוב מה קורה פה. להתעורר. צריך שלום בינינו".

כיום, כאמור, מתגוררת בת שבע בדיור מוגן בירושלים יחד עם בעלה השני, שלמה הופרט, שלו נישאה לפני 30 שנה. כשהיא מתבוננת על נכדיה הלב שלה מתרחב. "זכיתי. הנכדים שלי הם החיים שלי", היא מחייכת בגאווה. "יש לי 14 נכדים ונכדות משלושת ילדיי, וכולם בלי אבא. זה לא קל, אבל הם רק רואים אותי והם מבינים שהם חזקים. יש לי נכדים בצבא. הקטן של דרור, שנולד אחרי שאבא שלו נפל, דרור נחמיה, משרת בקרבי. יש לי נינים. יש לי הרבה נחת מהם".

את לא חוששת מכך שהנכדים שלך משרתים בצבא?

"וכשהנכד שלי מטייל בסרילנקה וקופץ לתוך נהר סוער? מה אנחנו מבינים? מה אנחנו יודעים? מי יודע מה יקרה לו מחר או מה יקרה לו היום? אנחנו לא יודעים כלום. אי אפשר לעצור את החיים. נשאר לנו לחיות, להודות ורק להתפלל שיהיה טוב".

***