"עם השנים השכל הישר עשה את שלו". חרדים ביום העצמאות
"עם השנים השכל הישר עשה את שלו". חרדים ביום העצמאותצילום: אוליבר פיטוסי, פלאש 90

מי שיסתובב בימים הקרובים בריכוזי הציבור החרדי, יתקשה בוודאי להבחין אם אנו עומדים לפני ה' באייר או לפני ו' בסיוון. לוחות המודעות יתכסו כולם בהזמנות ל"יום שכולו תורה" - מרתון שיעורים מסביב לשעון שייערך בבתי הכנסת ובבתי המדרש, תיקון ליל שבועות של ממש.

המהדרין אולי יקפצו על ההזדמנות כדי להזכיר לציבור שבגימטרייה 'יום העצמאות' = 'ביטול תורה', ואגב כך יסגירו את התאריך האמיתי ויחשפו את הסיבה למסיבה: הציונים גזרו עלינו יום שבתון; הבה ננצל את החופש כראוי ולא נכלה את זמננו על מנגל, זיקוקים ופטישים בראש.

בניגוד למיזמים דומים המתקיימים גם בקהילות דתיות־לאומיות רבות (כי מי לא רוצה ללמוד תורה בזמן שהתפנה), אצל החרדים הדבר יבוא לא לצד העניין עצמו - ציון 75 שנים להקמת מדינת היהודים - או בנוסף אליו, אלא במקומו. כך, למעשה, ברוב ריכוזי המגזר האווירה החגיגית כמעט שלא הורגשה כל השנים - לא ברחובות ולא בהיכלי התפילה. גם במוסדות החינוך העצמאיים לבנים, הישיבות ותלמודי התורה, התקיימו הלימודים כרגיל – ואפילו צפירה אין כדי לשבור את השגרה. לכל היותר רעש מטוסים ממטס חיל האוויר.

אבל לאחרונה הדברים משתנים. תהליכי הישראליזציה האיטיים של החברה החרדית, שבעבר היו בעיקר תת־קרקעיים, הולכים ומתגברים, וכעת הם כבר מורגשים גם מעל לפני השטח - הן ב"סור מרע" והן ב"עשה טוב". ההתנגדות האידיאולוגית להשתתפות בחגיגות נחלשה וכבר לא מה שהייתה פעם, ולעומתה התעוררו והתפתחו בחוגים מסוימים רגשות לאומיים־פטריוטיים המפילים את החומות בין החרדים לחברה הישראלית באחד הנושאים הטעונים והרגישים מבחינה דתית־השקפתית - היחס למדינת ישראל וליום העצמאות בפרט.

לא כל החוגגים החדשים יחתמו על ביטויים כמו "אתחלתא דגאולה", "ראשית צמיחת גאולתנו" ו"יסוד כיסא ה' בעולם", ורבים מהם יציינו את ה' באייר דווקא כיום לאומי חילוני ולא כחג דתי, אבל תהא הפרשנות התיאולוגית כזו או אחרת - השורה התחתונה היא התקרבות. וכך יותר ויותר מבני המגזר נצפים היום לא רק בבמות הבידור או על המנגל בשביל הכיף, אלא גם בתפילות המיוחדות ובאירועים אחרים המעידים על תוכן משמעותי שהם יוצקים אל תוך היום הזה.

דגל ישראל מעל ישיבת פוניבז'
ללא קרדיט צילום

"תשש כוחן של האידיאולוגיות"

אחד מהם הוא עורך הדין יחזקאל רוזנבלום, מייסד קהילת "החרדים הישראלים" המונה כ־6,000 חברים ופועלת בעיקר במרחב הווירטואלי לבירור ולניסוח של הזהות החדשה והמורכבת הזו. הוא בן לאב חרדי ולאם דתית־לאומית שהתגרשו בילדותו, והתחנך במוסדות ליטאיים קלאסיים שבהם לא ציינו כלל את יום העצמאות. "כשנכנסתי ללמוד בישיבה קטנה ב'קול תורה' היה ברור לי שזה רק עד גיל 18 ואז אתגייס, כי זה מה שהכרתי מהמשפחה המורחבת, מאידך, בצד אחר של המשפחה הציונים הם הרשעים, כי הם לקחו את ילדי העולים מארצות המזרח וכפו אותם לחינוך כפרני - ואני אפילו לא מדבר על האידיאולוגיה של שלוש השבועות, שלפחות תיאורטית מוסכמת גם על הזרם החרדי המרכזי. הדבר הזה כמובן חלחל", מתאר רוזנבלום את הבלבול. כיום הוא מגדיר את הקו האידיאולוגי שלו בנושאים הללו "מעין סינתזה של שתי הדרכים, דרך האמצע", ואת ילדיו הוא מחנך בדרך שנהוג לכנות חרדיות מודרנית. "זה היה תהליך ארוך מאוד", הוא אומר, "אבל עם השנים השכל הישר עשה את שלו".

יחזקאל מצביע על אירוע אחד בשנות העשרים לחייו, שהתברר בדיעבד כנקודת מפנה. "הייתי בגיל עשרים ומשהו, נשוי, סטודנט באוניברסיטת בר אילן, והשתתפתי שם בקורס של הרב ד"ר מאיר גרוזמן, שגם אותו אפשר להגדיר חרדי ציוני, בנושא התפילה", סיפר. "לקראת החגים הלאומיים בחודש אייר היה לו שיעור על אמירת הלל ובו הוא דיבר באריכות על החובה להודות לקב"ה על מה שיש לנו כאן. הוא הראה שעיקרו של ההלל הוא הפסוק 'כי הצלת נפשי ממוות', ואמר שם שמי שראה את המתים שוכבים שורות שורות בחצר בית החולים ביקור חולים בירושלים במלחמת ששת הימים - כל מי שעיניו בראשו, לא יכול שלא לחוש את הכרת הטוב, אלא אם כן הוא מספר לעצמו נדבך על גבי נדבך של שקרים כדי שלא לראות ולהבין את זה נכוחה". לדברי רוזנבלום, השינוי אצלו לא קרה מיד, כי "זה לא ממש היה חלק ממני", אבל "בהמשך בהחלט חזרתי לרגע הזה", וכיום הדברים נראים לו מובנים מאליהם.

"לקח זמן עד שיכולתי לומר לעצמי שאני מתחבר ליום העצמאות, ועוד כמה שנים עד שאזרתי מספיק ביטחון להודות בזה גם בפני אחרים", הוא אומר, "אבל עד היום אני לא יודע לומר לעצמי במה בדיוק זה מתבטא ומה המשקל הדתי שאני נותן ליום הזה. מצד אחד, עם החינוך שקיבלתי, ברור לי שכל דבר הוא בדיאלוג עם הקב"ה, ואם יש על מה להודות אז הוא הכתובת, ומצד שני את יום העצמאות אני חוגג לא באדיקות, ובזה אני לא 'חרדי'. האם לעשות מנגל זו הדרך להודות על הנס? לא בטוח. אבל אלה החיים עצמם, וכך אנחנו אולי מבטאים את החירות שזכינו לה. כך גם לגבי טיולים בארץ ישראל. יש מקום לזה ולזה. חציו לכם וחציו לה'. כשאני נמצא בירושלים אני משתתף בתפילה חגיגית בבית הכנסת המרכזי ישורון ברחביה, אבל כשאני מחוץ לעיר, במקום שבו אין מניין כזה, לא אטרח ואסע לשם במיוחד בשביל זה, אם כי כן אלך לאירועים אחרים. זה תלוי בנסיבות".

ואם כדי לחגוג את ה' באייר צריך בסך הכול שכל ישר ולא משנה אידיאולוגית סדורה – מדוע בזרם החרדי המרכזי לא מציינים אותו? עו"ד רוזנבלום סבור כי העובדה ש"אנחנו במקום טוב יותר, עצמאיים וריבוניים, רחוקים יחסית מהדור שראה את זוועות השואה ואפילו מהדור שראה את אלה שראו" – הפכה את קיומה של המדינה לכמעט מובן מאליו, וכך אנשים שגדלו בניכור לאתוס הציוני אינם פוקחים עיניים להתבונן על הדברים. "אנחנו לא באווירת חירום של מלחמה קיומית, אין חרדה יומיומית", הוא אומר. "בנוסף לזה, יש השפעה גם לאידיאולוגיה הלעומתית שעליה חונכנו, וגם אם היא נחלשה - מול סמלים וטקסים ציוניים פתאום ה'השקופה' מתעוררת וגורמת לתגובת נגד ולהיבדלות".

יחד עם זאת טוען מייסד "חרדים ישראלים" כי 50% מאנשי המיינסטרים במגזר שותפים אף הם במידה כזו או אחרת לתחושות הפטריוטיות שלו – הרבה יותר מבעבר. "תשש כוחן של האידיאולוגיות הגדולות משני הצדדים. הציונית היא לא מה שהייתה פעם, וגם ההתנגדות אליה כבר לא מה שהייתה", הוא מסביר. "לדעתי, למרות הדיסוננס הברור, לחרדי של היום יש רגשות של אחווה כלפי המדינה וכלפי החברה הישראלית, ובסופו של דבר זה מה שעומד בבסיס השינוי הרבה יותר מהשאלה אם זו אתחלתא דגאולה או אם צריך לומר הלל. כשצה"ל מנצח בעזה כל בחורי הישיבות שמחים, וכשחוטפים – הם עצובים. יש תחושת סולידריות שלפעמים היא מוזרה ולא תמיד יודעים לתת לה שם או לבטא אותה".

"כמו יום העצמאות הארגנטינאי"

בין המציינים את ה' באייר כמועד חילוני מובהק שאין לו שום קשר לדת נמצא מוטי רובינשטיין, עורך מגזין 'המקום' המיועד ל"חרדים בעולם המעשה" - ואצלו הדברים ברורים מאוד. "אני חוגג כמו שהייתי חוגג את יום העצמאות הארגנטינאי", הסביר. "זה לא חג דתי, אלא יום שבתון שמנוצל לגיבוש משפחתי וקהילתי, לריענון, למפגש עם חברים וכדומה – וזה מה שנעשה גם השנה. בכולל הערב שבו אני לומד דף יומי שכרנו מקום שבו נערוך סיום מסכת יחד עם כל המשפחות, וכך אנחנו מנצלים את היום לדבר חיובי, וגם לנשים ולילדים שבחופש תהיה תעסוקה כיפית".

רובינשטיין אף מתקשה לקרוא ליום העצמאות "חג" – הגדרה השמורה לימים טובים מהתורה וצורמת לו בהקשר הזה. "אפילו את מה שקבעו חז"ל אנחנו מכנים רק 'ימי הפורים' ו'ימי החנוכה'. אי אפשר לומר 'חג' על מועד לאומי חילוני – שמח ככל שיהיה". ומה עם הכרת הטוב כלפי שמיא? "לקב"ה אומרים תודה בכל יום ועל כל יום. לא צריך את היום הספציפי הזה, שאין לו שום משמעות דתית, כדי להודות ולהלל באופן מיוחד. זה לא רלוונטי. אנחנו כמובן משתתפים בשמחה של המדינה, של החברים, של כולם, אבל מבחינתנו זה לא יותר מיום חופש".

גם מבחינה תיאולוגית מוטי מסתייג מעט מהעניין. "אני שמח על עצם קיומה של המדינה, ולמרות המיסים הגבוהים שאני משלם מדי חודש עוד נותרה בי הכרת הטוב", הוא מתבדח, "אבל לא מצאתי טעם לחגיגה דתית. עילת 'אתחלתא דגאולה' לא מתקיימת במדינה שאינה מתנהלת על פי חוקי התורה". מאידך, תחושת הסולידריות שהזכיר רוזנבלום בהחלט קיימת אצל רובינשטיין. "כאשר מתאפשר, וכשצריך, אני משתתף בכאבם או בשמחתם של אחרים. אני עומד בצפירה ביום השואה מתוך כבוד לאחר, מתוך אמפתיה, ולא כי אני חושב שהעמידה חשובה. ביום העצמאות אני שמח לצאת לרחוב ולראות אנשים שמחים וחוגגים. הרב כהנמן, מייסד ישיבת פוניבז', הנהיג שבכל שנה ביום העצמאות יונף דגל ישראל בחזית הישיבה. אני אוהב את הדגל שלנו.

"בעבר היו לחרדים סיבות אידיאולוגיות טובות להסתייגות מהמדינה, להסתגרות ולהתבדלות, אבל היום אני רואה את הדברים אחרת ולכן מרשה לעצמי לצאת לבלות, ליהנות, ולא לקבל חלחלה וזעזוע מיום ה'חג' הזה", מסכם רובינשטיין. "אני כנראה לא מסכים לכל חלקי 'המיזם הציוני', אבל בסופו של דבר יש בינינו סיפור משותף ואנחנו שטים באותה ספינה. הלוואי שנדע לראות את המשותף ואת המאחד, ולאהוב יותר". ואיך הוא מברך את סביבתו ערב חגיגות העצמאות? ובכן, כמו שמאחלים חילונים: "יום חופשי שמח".

הכותב הוא עיתונאי חטיבת החדשות של ynet וידיעות אחרונות

לתגובות: [email protected]

***