לפני ששים וחמש שנים, נפצעתי בתאונת אימונים בשרותי בנחל המוצנח. התעוררתי מניתוח בתל השומר, כשיד ימיני מגובסת וקשורה לעמוד.
כשביקר במחלקה מישהו מתאים, ביקשתי להניח לי תפילין. מיטה לידי שכב אדם מבוגר, מפא"י ניק לפי שיחו. הסביר לי שגם הוא היה בין מניחי התפילין וזה "עבר לו". יום אחד שכב על צדו ופניו כלפי מטה. "זה שלך?", הוא שאל בקול חרד. הסתכלתי למטה אף אני. מתרמיל הצד שלי בצבצה כומתה אדומה. "זה שלך?", שאל שוב. אוי ווי, "אז אתם מסוכנים", למה שאלתי .
"חשבתי שתכנסו לישיבות ולבתי הכנסת שלכם ושם תיגמרו, אבל אם יש לך דבר כזה, אז אתה מסוכן, אתם תשתלטו על המדינה".
המדינה הייתה אז בת עשר, ומפא"י שלטה בה ללא מצרים. אפילו שרות התעסוקה עוד לא היה קיים, ופקידי ההסתדרות, אנשי מפא"י בדרך כלל, שלטו בפונים אליהם. ידועים לי מקרוב מקרים בהם נוצל דבר זה, כדי ללחוץ על אנשים לעבור להסתדרות, או אפילו ללחוץ עליהם לרשום את ילדיהם לרשת החינוכית הנראית ללוחצים. על כן הוא חושש, שאם נשלוט אנחנו – ננהג כמותם.
עוברות שנים, אני מוזמן לתוכנית הטלוויזיה "לונדון את קירשנבאום". נידונו נושאי ההתנחלות ו"שלום תמורת שטחים". בתום התכנית ישבנו לשיחות מחוצה לה. על מה מדברים אנשים בגילנו? על נכדים. "כמה יש לך" שואל קירשנבאום. אמרתי לו. הוא נפעם. "אז אינכם משפחה, אתם עם" ! "ומכמה ילדים זה", המשיך לשאול. אמרתי לו. "האם מישהו מילדיך חזר בשאלה"? ברוך השם לא , השבתי. הביט בי ואמר "אתם מסוכנים". את דבר היותנו "מסוכנים" שמעתי לא פעם לאורך השנים. זאת חרף העובדה שהציבור שלנו מצטיין בתרומתו לחברה. בביטחון, בכלכלה , בחקלאות, במדע וברפואה. חדלתי לקחת ללב.
בסערת הימים הללו, דברה איתי ידידת המשפחה. אישה שמלאה תפקיד ציבורי חשוב. הסבירה לי שאינה ישנה בלילות מפחד העתיד הצפוי לילדיה ונכדיה במדינה הזאת. לא הצלחתי להניח את דעתה. ראי אמרתי לה, בעוד ארבע שנים תהיינה שוב בחירות. תנסו לנצח ולתקן כרצונכם.
"לא יהיו בחירות", השיבה לי. "אתם תבטלו את הבחירות"! עכשיו קלטתי ונחרדתי! מסיתים את ההמונים והם מאמינים ויוצאים להפגין. השקר סופו להתפוגג, אך הוא מזיק כל רגע שהוא קיים. מסיתים, קחו אחריות, חדלו להעליל. אתם פוגעים בשלום הציבור.