רעש הרכבות החריש את אוזניהם של כעשרת אלפים הצועדים במצעד החיים ביום השואה השבוע. כולנו השתתקנו כשעברנו בשער המחנה בירקנאו.
מצעד החיים ה-35 נפתח בשער המפורסם של מחנה ההשמדה אושוויץ, בו הכתובת הידועה לשמצה "העבודה משחררת". משם צעדו המשתתפים כשלושה קילומטרים לכיוון מחנה "אושוויץ 2" המכונה בירקנאו.
אם בתחילת המצעד ההתרגשות והאופיטימיות נישאו באוויר, בכניסה לבירקנאו רעש הרכבות, כאמור, החריש אוזניים. מערכת ההגברה שהניחו מארגני המצעד השמיעה את רעש הקרונות, אך גם בלעדיה לא ניתן היה שלא לשמוע את הרעש ששמעו מליוני יהודים במשך שעות וימים בדרכם לתאי הגזים והמשרפות.
הרוע הנאצי בלתי נתפס. העובדה שהזוועה התרחשה לפני כל כך מעט שנים במונחים היסטוריים, גם היא בלתי נתפסת. במצעד החיים צעדו 40 ניצולי שואה שלא יוכלו לשכוח את הזוועות שעברו בו.
רציתי לסכם את מצעד החיים בפוסט באינסטגרם או בפייסבוק, אבל האמת היא שלא היו לי מילים. רק כל מיני נקודות קטנות שאקח איתי לכל החיים.
יום קודם המצעד, אורגן עבור משלחת העיתונאים הישראלית סיור במחנה אושוויץ. הסיור עסק קצת בפרטים טכניים לקראת יום המצעד, ובעיקר בתיאור הזוועות שהתרחשו על האדמה בה דרכנו.
כל מטר באושוויץ הוא בלתי ניתן לעיכול. אך גם מי שהצליח להשאר אדיש יחסית בכל הסיור, לא נשאר כך בכניסה לצריף 27. שם, באחד החדרים, הוקם חדר ובו "קושטו" הקירות בתעתיקים מדוייקים של ציורי ילדים יהודים מתקופת השואה. ניתן לראות שם ציור שצייר ילד קטן, ובו שני אנשים נושאים אלונקה ועליה אדם או גופה. ציור נוסף שאי אפשר לפספס הוא של גופות יהודים תלויות. באופן קבוע, הנאצים השאירו בפתח המחנה אושוויץ גופות אסירים שניסו לברוח, כדי להרתיע את שאר האסירים. האם אותו ילד צייר את הגופות האלה? ואולי גופות אחרות מתוך אלפי הגופות שכנראה ראה בחייו הקצרים?
בחדר אחר מונח ספר השמות, ובו שמות של כ-4.2 מיליון יהודים שנרצחו בשואה ושמותיהם ידועים לנו. מגיש הרדיו הוותיק אריה גולן, שהגיע למצעד החיים מטעם "כאן רשת ב'", מצא בספר העצום את שמות בני משפחתו ופרץ בבכי. רגע קודם לכן הוא ביקש ממני להחזיק עבורו את המעיל שלו, על מנת שיוכל לתעד את שמות משפחתו מתוך הספר.
כשעמדתי לידו והבחנתי שהוא פורץ בבכי, התלבטתי אם להדחיק את הדחף שבי שקרא לי לשלוף את הטלפון ולתעד. לאחר התלבטות קלה הגעתי למסקנה שכנראה אריה גולן יתרגש כשיגלה שקיים תיעוד של הרגע האותנטי, העצוב והמרגש כל כך. אחרי שכיביתי את המצלמה, חיבקתי את אריה, שהבכי שלו נגע בכל המשלחת. כעבור זמן מה מה פניתי אליו ושאלתי אם זה בסדר שתיעדתי את המפגש שלו עם שמות משפחתו בספר השמות. הוא שמח שתיעדתי, וגם אישר להפיץ את התיעוד לאתרים שונים.
רגע אחר שלא אשכח ממצעד החיים התקיים בזכות ישראל גוטסדינר ובני רוזנבאום, הידועים בתור "צמד רעים". השניים משתתפים באופן קבוע במצעד וניגשתי אליהם כדי לשמוע כמה מילים על כך. ברשותם וותק במצעד החיים של 25 שנה, ועדיין מדברים על החוויה בקול רועד ובדמעות. כששאלתי אותם על כך, תשובתם הייתה "כששרים 'אלי אלי שלא יגמר לעולם', כל פעם שוב אנחנו מתרגשים ושרים את זה באמת בכוונה על כל מילה".
בסיום הראיון הקצר, הצעתי להם לשיר את השיר הזה יחד. הם שרו יחד בלי מוזיקה, אבל כדי להתרגש באותו הרגע לא היינו צריכים מוזיקה. אחרי ששרו באופן אותנטי את השיר שכתבה חנה סנש, הם שרו באופן ספונטני "עם ישראל חי". מה שקרה שם באותו הרגע היה מפתיע ומלא בתקווה. כשהם מפנים את הגב לשלט "העבודה משחררת", הצטרפו המשתתפים מהמשלחות השונות ל"צמד רעים" ושרו בהתלהבות, על האדמה החרוכה, "עם ישראל חי" ו"העיקר לא לפחד כלל".
משלחות על גבי משלחות מכל העולם צעדו במצעד. בדרך מאושוויץ לבירקנאו, עמדו פולנים תושבי העיר "אושוויינצ'ים", ובגרמנית "אושוויץ", עם שלט עליו מצוייר דגל ישראל. על השלט נכתב בעברית ובאנגלית "החברים הפולנים של ישראל - בסולידריות איתכם". תחת הכיתוב הזה צוטטה ברכת הכהנים מספר במדבר, ותחתיה נכתב "מצעד החיים 2023".
בדרך לבירקנאו דיברתי עם שני צעירים בשנות העשרים לחייהם. האחד יליד מרוקו והיום גר בדרום קוריאה. השנייה אזרחית בחריין. שניהם טסו לפולין להזדהות עם העם היהודי ולשאת את המסר "לעולם לא עוד".
הטקס בסיום המצעד עוצמתי ומרגש. רגע שלא הותיר עין יבשה היה כשעברי לידר שר את השיר "בואי אמא" יחד עם ניצולת השואה שוש טריסטר. השניים שרו מחובקים, כשלידר שר את השיר בעברית והיא שרה את השיר ביידיש ובעברית.
החזן הצבאי הראשי שי אברמסון שר את "והיא שעמדה" בלחן של יונתן רזאל. גם מי שלא מבין עברית ולא הכיר את המילים, יכל לחוש במשמעות העמוקה של השיר.
זהו. זאת הייתה פעם ראשונה שלי בפולין. פעם ראשונה במצעד החיים. וגם אחרי כל מה שנכתב כאן, אני חושב שהכי מדויק יהיה לומר שזאת חוויה שאי אפשר להסביר במילים.
