הצרעת תופסת את המקום הנרחב ביותר בפרשות הטומאה והטהרה שבפרשיות השבוע תזריע-מצורע. התורה עוסקת בזיהוי הנגעים, בהסגרה ובהרחקה של הנגועים, בני אדם, בתים ובגדים, ובתהליך הטהרה שלהם.
הצרעת היתה מחלה קשה, מסוכנת ומדבקת מאד לא רק בימי התנ"ך אלא גם עד העת החדשה, עד לא מכבר. לצערנו, חווינו בשנים האחרונות, עם כל העולם כולו, באופן מוחשי ביותר את המשמעות האישית, החברתית והתרבותית של מחלה מידבקת, על כל הכרוך בה:חרדת הגילוי של המחלה והתפשטותה, אימת הבידוד וההסגר, והתהליך המורכב של הבדיקה והבקרה עד להחלמה, הטהרות ושחרור מהסגר.
אולם ההתייחסות של התורה לצרעת אינה רק כאל מחלה קשה ומגיפה מסוכנת, שהרי היו רבות אחרות שלא זכו למעמד דומה.
חז"ל לימדונו שהצרעת היא סמל לפגם רוחני שבא לידי ביטויבחיצוניות הגופנית של האדם. כדרכנו בשנה זו, נפנה לבדוק את הפרשנות לצרעת מן בתנ"ך עצמו.
רמז לכך שהצרעת היא עונש על דיבור פגום נמצא בהופעתה הראשונה בתורה, בפרשת שמות. האות של צרעת ידו של משה ניתן לו בעקבות הטלת הדופי שלו בבני ישראל: "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי" (שמות ד). היחס בין החטא לעונשו מפורש יותר במעשה מרים אחותו. אחרי שדיברה סרה במשה אחיה על אודות האשה הכושית אשר לקח, לקתה מרים בצרעת ונאלצה להסגר מחוץ למחנה שבעה ימים.
דוגמה נוספת למשמעות הכפולה של הצרעת, מצויה בסיפורו של המלך עוזיהו. בספר מלכים (ב טו), מסופר על כך שהתנגע על ידי ה', היה מצורע עד יום מותו וישב ב"בית החפשית". במלכים אין הסבר לטעם הדבר אולם במקבילה בדברי הימים (ב כו), מוסבר הדבר בפירוט: היה זה עונש על כך שב"חזקתו גבה לבו עד להשחית". המלךביקש להקטיר על מזבח הקטורת, אף על פי שלא היה כהן. הכהנים לא הצליחו להניא אותו מכך, הוא התעקש לעשות זאת, ובשל כך נצטרע. לא ניתן היה שלא לזהות את הזיקה בין החטא ועונשו, שכן הצרעת זרחה במצחו ברגע שניגש להקטיר: לפני הכהנים, בבית ה', מעל למזבח הקטורת.
צרעת עוזיהו לא היתה עונש על לשון הרע, כמו אצל מרים ומשה, אלא על גאוה ויוהרה. משמע, שהקשר בין חטא לצרעת אינו חד-חד ערכי והוא מורכב יותר. לפיכך, מסתבר גם שהצרעת לא ללמד על עצמה בלבד יצאה, אלא היא דגם ומופת לרעיון הכללי, שמצבו הגופני והבריאותי של האדם מושפע ממצבו הרוחני והנפשי.
פרשה חשובה אחרת של צרעת מופיעה בספר מלכים, בימי אלישע הנביא (מלכים ב, ה) ונרחיב בה את עיוננו.
נעמן, שר צבא מלך ארם, היה מצורע. הוא היה "איש גדול לפני אדוניו ונשוא פנים", "כי בו נתן ה' תשועה לארם, והאיש היה גיבור חיל". נערה קטנה מישראל שנשבתה על ידי גדודי ארם שפשטו על ארץ ישראל, שימשה כמשרתת של אשת נעמן והיא המליצה לגבירתהלהפנות את בעלה לטיפול אצל אלישע הנביא בשומרון. מלך ארם שלח תשורה מכובדת למלך ישראל כדי שיטפל בנעמן שר צבאו. כשנודע הדבר למלך יהורם, נבהל ונחרד מאד, מפני שחשב שזו תואנה שמלך ארם מבקש כדי להלחם בו, שכן לא ידע כלל כיצד ניתן לרפא מן הצרעת. אלישע הנביא הרגיע אותו והבטיח לו שיטפל בבעיה. נעמן הגיע אל אלישע וזה שלח אותו לטבול בירדן – שבע פעמים. נעמן רגז מאד, וקרא: "הֲלֹא טוֹב (אבנה) אֲמָנָה וּפַרְפַּר נַהֲרוֹת דַּמֶּשֶׂק מִכֹּל מֵימֵי יִשְׂרָאֵל הֲלֹא אֶרְחַץ בָּהֶם וְטָהָרְתִּי". עבדיו שכנעו אותו לנסות את הצעת הנביא, וכאשר טבל כמצוותו, "שב בשרו כבשר נער קטן ויטהר". בעקבות זאת התמלא הכרת תודה לנביא ולה', נטש את עבודת האלילים שלו וקיבל על עצמו להקריב מעתה רק לא-להי ישראל. אלישע סירב לקבל ממנו כל שכר על רפואתו. כשנסע נעמן לדרכו, רץ אחריו גיחזי וביקש ממנו מתנה, בשם אלישע, וכאשר גילה זאת אלישע, קילל אותו שצרעת נעמן תדבק בו ובזרעו עד עולם.
גם בסיפור הזה ממלאת הצרעת תפקיד סמלי. היא משמשת כדי ללמד שהחולי והבריאות אינן תלויים באדם אלא בא-להים, והם קשורים למצבו הרוחני של האדם. אף על פי שהדבר לא נאמר במפורש, מסתבר שגם נעמן, כמלך עוזיהו, לקה ביוהרה יתירה, הדבר ניכר מתיאור גדולתו בתחילת הסיפור, ומן האופן הגס והבוטה שבו הדף את הצעת הנביא לריפוי בירדן. הטענה של נעמן שנהרות דמשק טובים מן הירדן נמצאת במישור של הכוח החומרי.
גאוותו אינה מאפשרת לו לחשוב שיש יתרון לירדן על פני הנהרות הגדולים הללו. הוא הניח שבישראל מייחסים לירדן סגולות רפואיות, כפי שבמקומות שונים בעולם, עד ימינו, מייחסים סגולות רפואיות לטבילה במקורות מים שונים ומשונים. לפעמים יש בכך גם אמת, בשל טיבם של המינרלים שבמים וכיוצא בזה. אולם אלישע לא חשב שהירדן הוא נהר בעל סגולות רפואיות כלל ועיקר. הדרישה לטבול שבע פעמים, מספר סמליידוע, מרמזת על כך שגם הטבילה היא מעשה נבואי סמלי. רפואתו של נעמן מן הצרעת לא נבעה מסגולתם המרפאת של מי הירדן, אלאהובילה לתשובה ותיקון, להבנה של היוהרה השגויה שלו ובכניעה בפני א-להי ישראל ואלישע נביאו. הצרעת עברה מבעל התשובה אל גיחזי החמדן, שבמעשהו כמעט והטיל דופי בממד הרוחני והטהור של רפואת אלישע.
סיפור רפואתו של שר צבא ארם בידי נביא ישראל, מתרחש בתקופה שבה ארם היתה האויב הגדול של ממלכת ישראל. הנערה שהמליצה לנעמן לפנות אל הנביא היתה ישראלית שנלקחה בשבי על ידי גדודי ארם ונמסרה לשפחה לאשתו. בפרק הבא אחרי סיפור צרעת נעמן, מסופר על מלחמת ארם בישראל, על מצור שהטיל מלך ארם על שומרון, על הנסיון ללכוד את אלישע הנביא, ועל הרעב הנורא ששרר בשומרון בעקבות המצור הזה.
שיבוץ סיפור הרפואה של שר צבא ארם מצרעתו על ידי הנביא בסמוך לסיפורי המלחמה של ארם בישראל מעיד שלא רק הנושא של בריאות וחולי אלא גם הנושא של מלחמה, נצחון ותבוסה, תלוי ברצון ה', ולא רק במעשי האדם. היה מקום לחשוב שאילו אלישע היה נמנע מלטפל בשר הצבא, היה בידו לעכב במידה מסוימת את מלחמת ארם בישראל ולמעט מכוחם הצבאי של הארמים. הסיפור המקראי מלמד שתפקידו של הנביא הוא לקדם את הכרת ה' בעולם, והוא לא יכול שלא למלא את תפקידו זה בשם הצורך להחליש את כוחו של צבא ארם. אדרבה, כוחם של הארמים כנגד ישראל ייחלש אם תגבר ההכרה בגדולתו של ה' אלקי ישראל, יותר מאשר אם שר צבא ארם ילקה בצרעת.
האירוניה המקראית מופיעה בפרק הבא: אלישע מתנבא שבתוך יום אחד ייפסק הרעב בעיר. השליש, הממונה מטעם המלך, לועג לו ואינו מאמין לנבואה. אבל בלילה ההוא השמיע ה' את מחנה ארם קול רכב וחיל גדול, הם נבהלו בחשבם שמלך ישראל רתם לעזרתו את מלכי החתים ומלכי מצרים, והם נמלטו כשהם משאירים אחריהם את כל המחנה הגדול וכל הציוד שאיתם, כמויות עצומות של מאכל ומשקה, כלי כסף, וכלי זהב ובגדים.
כיצד נגלה הדבר לעם ישראל? ארבעה מצורעים, שמקום מושבם מחוץ למחנה, מחוץ לשער העיר, הגיעו למסקנה שאין להם סיכוי לשרוד את הרעב, בין אם ינסו להכנס לעיר ובין אם יישארו במקומם. הם החליטו לנסות לחבור אל המחנה הארמי ולהמר על חייהם, אולי יחוסו עליהם הארמים, יאכילו אותם ויחיו אותם. כשהגיעו אל המחנה הארמי גילו שהוא נטוש, נטלו לעצמם שלל מכל הבא ליד ולאחר מכן נמלכו לחזור אל העיר, לשומרון, ולהודיע על תגליתם. בתחילה הביע המלך חוסר אמון בסיפור המצורעים, אבל לאחר שנשלחה משלחת חקר התברר שאמת בפיהם והיתה ישועה ורווחה גדולה.
העובדה שבשורת הישועה הגיעה למחנה ישראל מן השוליים המודרים והמרוחקים, מן המצורעים, סמוך אחרי פרשת רפואת נעמן מצרעתו על ידי הנביא, מצטרפת לרעיון היסודי של פרקי אלישע והלקח שהוא מבקש ללמד את מלך ישראל ואת ממלכתו: "לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר ה'". בין אם מדובר ברפואתו של אדם פרטי, בין אם מדובר בשר צבא מלך ארם, ובין אם מדובר בבירת ממלכת ישראל ובמחנה האדיר של הצבא הארמי.
אין צורך להכביר מילים על המשמעות של הלקח הזה לדורנו, דור התקומה של מדינת ישראל ושיבת ציון השנייה. עם ישראל זקוק, כפי שכתב הראי"ה קוק, לגוף בריא. זה חלק מן התחיה הלאומית. גוף בריא כולל לא רק את "ההתעמלות, שצעירי ישראל עוסקים בה בארץ ישראל לחזק את גופם בשביל להיות בנים אמיצי כח לאומה" (אורות התחיה לד), אלא גם צבא חזק, כלכלה יציבה, תעשיה וחקלאות פורחת ועוד ועוד. אבל אסור להתמקד בגוף ובחומר. השלב הבא, ההכרחי,הוא בנין הרוח של האומה: בעבודת החינוך, בלימוד תורה וחכמה, בקיום המצוות שבין אדם למקום ובין אדם לחבירו ובבנין החברה בכלל. בהקשר הזה, כדאי לזכור שבשורת הישועה יכולה לבוא דווקא על ידי המצורעים שבשולי המחנה.
זו המשימה שעלינו לזכור ולשנן "ביום ההוא" (בגימטריה 75), היום בו אנו חוגגים את יום הולדתה השבעים וחמש של מדינת ישראל.