שתי מצוות חשובות (עם עוד כמה אחרות) מצויות בפרשה שלנו, לאחת היה הרבה מזל, ולאחת בכלל לא.
המצווה האחת 'וביום השמיני ימול בשר עורלתו', שלמרות שבעיני 'אניני טעם' אולי היא אינה מוצאת חן, ולמסתכל מן החוץ נראית מצוה זו מעשה ברברי ואף פגיעה אלימה בחסר ישע (ללא פסקת התגברות הבג"ץ עוד עתיד לאסור אותה, לפחות כשהיא נעשית, כפי שמקובל וכפי שראוי וכפי שנהגו בכל הדורות, בלי הרדמה) – ברית מילה מקויימת ב"ה ע"י כל יהודי כמעט בארץ ובעולם, חוץ מאשר כאלו שבעוונותינו הרבים התרחקו מעבר לכל גבול שהוא, אבל המצווה האחרת, שגם היא מצוה חשובה, כמעט שנשכחה, אין דורש ואין מבקש אותה, למרות שהיא מצות עשה שחלה לדורות, בדיוק כמו כל מצוה אחרת: מצות הצרעת.
והרי לפניכם לקט הלכות, ממש הלכות-למעשה, מהרמב"ם הלכות טומאת צרעת: "הכל מתטמאין בנגעים אפילו קטן בן יומו... התולש סימני טומאה בין כולן בין מקצתן או הקוצץ הנגע כולו מבשרו או מן הבגד או מן הבית הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר הִשמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלווים כאשר צויתים תשמרו... מצות עשה שיהיה המצורע מכוסה ראש כל ימי חלוטו, ועוטה על שפם כאבל, ופורם בגדיו, ומודיע העוברים עליו שהוא טמא, שנאמר והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע... וטמא טמא יקרא וגו', ואסור בשאילת שלום כל ימי חלוטו כאבל, שנאמר ועל שפם יעטה, שיהיו שפתיו דבוקות, אבל קורא ושונה ודורש. ואסור לספר ולכבס כל ימי חלוטו.
ונוהג בכל הדברים האלו אפילו בשבתות וימים טובים... דין המצורע שיהיה לו מושב לבדו חוץ לעיר, שנאמר מחוץ למחנה מושבו, ודבר זה בעיירות המוקפות חומה, ובארץ ישראל בלבד"...
והרי ההלכה המשמעותית לענייננו: "טהרת מצורע זו נוהגת בארץ ובחוצה לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית".
שחור על גבי לבן! אז מדוע כולם זוכרים רק את החלק הדרשני של הצרעת, שמופיע גם בסוף ההלכות האלו ברמב"ם: 'הצרעת... אינו ממנהגו של עולם, אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע, שהמספר בלשון הרע משתנות קירות ביתו, אם חזר בו יטהר הבית, אם עמד ברשעו עד שהותץ הבית משתנין כלי העור שבביתו שהוא יושב ושוכב עליהן, אם חזר בו יטהרו, ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנין הבגדים שעליו, אם חזר בו יטהרו, ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנה עורו ויצטרע, ויהיה מובדל ומפורסם לבדו עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהוא הליצנות ולשון הרע' וכו' וכו'.
וחשוב להדגיש: הצרעת ההלכתית אינה סתם מחלת עור קשה, ובוודאי שלא מחלת האנסן הנוראית שמכונה כך בספרות. הצרעת ההלכתית כוללת תופעות גופניות מסוימות שמתרחשות על פני העור, בדרך כלל על גבי מחלות עור שונות או צלקת או פצע או כוויה, וברגע שמופיעים סימנים שדומים לסימנים המיוחדים שלה – חייבים להזמין כהן שמבין בתחום הזה, ורק אחרי הכרזתו שהאדם אכן מצורע, מוודאי או מספק, מתחיל התהליך ההלכתי של דיני הצרעת למיניהם.
הצרעת ההלכתית חלה רק על יהודים. התנ"ך וגם ספרות חז"ל מלאים בסיפורים על מצורעים שלמעשה אינם מצורעים 'הלכתיים' אלא כאלו שסבלו ממחלות עור קשות למיניהן, לכן יש להבדיל תמיד בין שני מובנים של הביטוי 'צרעת' או 'מצורע': אדם שסובל ממחלת עור קשה, אולי אפילו מדבקת, וההתייחסות אליו בהתאם – ואדם ש'נפלה' עליו הצרעת ההלכתית על כל פרטיה ודקדוקיה. מיותר לומר שרוב ככל אלו שסובלים ממחלות עור שונות, ה' ירפאם, אינם כלל 'מצורעים' במובן ההלכתי של העניין. גם למצורע ה'הלכתי' מותר לנסות לרפא את עצמו בכל השיטות הרפואיות, אבל אסור לו 'לקצץ את הבהרת', דהיינו לגלח או לגרד את סימני הצרעת ההלכתיים.
למה אם כן נשכחה הלכה זו ולא נוהגים בה בפועל כבר דורות רבים? התשובה לא פשוטה, ואין כאן מקום להאריך, אבל רק בקיצור: סומכים על כך שלמרות שהכהנים בימינו הם כהנים מוודאי ולא מספק (הרי הם מברכים 'בא"ה אשר קדשנו בקדושתו של אהרן' וכו', וגם המחמירים בכל סב"ל לא חוששים כאן לברכה לבטלה) - אולי בכל זאת קיים ספק בייחוס הכהן המטמא והמטהר, והרי הטהרה דורשת גם גילוח כל הגוף בתער כולל המקומות שאסור מדאורייתא לגלח בתער, ולכך חוששים (אמנם תירצנו כאן מדוע אי אפשר לטהר את המצורע, אבל לא תירצנו מדוע אי אפשר לטמא אותו; ועוד, תירצנו מדוע לא לגרום לזכר להיות מצורע, אבל נקבה אינה מצוּוה על איסור גילוח בתער, ומדוע שלא נטמא נקבה מצורעת? וצריך עיון). הפוסקים מצרפים לעניין עוד כמה ספיקות, ולכן בפועל לא שמענו על אדם שהוכרז כ'מצורע' הלכתי כבר שנים רבות מאוד.
אבל נראה לי שכמו שחודשו ב"ה בזמן הזה יישוב הארץ, ומצות התכלת בציצית, ושינה בסוכה כהלכתה, ועוד מצוות שכמעט שלא נהגו בפועל בימי הגלות וחזרו ונתחדשו ב"ה בדורנו עם ראשית צמיחת גאולתנו – כך ראוי שנזכה בקרוב לחגוג את טומאת המצורע הראשון מזה אלף ומשהו שנים בשמחה גדולה! יש מתנדבים?