ככל שהימים מתקרבים המתח עולה, הדיבורים סביב טקסי יום הזיכרון נוגעים בעצבים הכי רגישים שלי. למשפחת השכול ולסובבים סביב השכול, הימים האלה הם הימים הכי טעונים, חלקם זועקים וחלקם עטופי יגון בשתיקתם.
כששני בנים, שני אחים נשרפים באותו יום, זו דרמה. ששניהם עולים בסערה השמיימה מול קהל משתאה, הדרמה מתגברת. כשאב המשפחה אהרן הכהן הגדול, שותק מול הדרמה הכפולה הזו, שותק כשהוא ניצב מול גופות שני בניו - השתיקה זועקת שבעתיים.
יש רגעים שהשתיקה יפה להם, יש זעקות שהדממה חזקה מהם שבעתיים. כאלה הם רגעי הצפירה ביום הזיכרון.
אני מציע שהשנה, הפוליטיקאים יכבדו אותנו הנפגעים בנוכחותם בבתי העלמין, אך בשתיקתם יביעו את הזדהותם וינהגו כגדול הכוהנים - וידום אהרן.
רו"ח דב קלמנוביץ', הפצוע הראשון באינתיפאדה הראשונה, כיהן כמשנה לראש עיריית ירושלים, ייסד את ארגון נפגעי פעולות האיבה ושימש כיו"ר הדירקטוריון של החברה הממשלתית לשיקום ופיתוח הרובע היהודי.