א. נעים זמירות מיכאל
בדורות שקדמו למלחמת העולם השנייה, הם פרחו וזכו להכרה בכל העולם. היו אלו המשוררים והמנגנים באידיש, שרובם נולדו ופעלו כאן במדינות חבר העמים. אך עם השנים, למעט שירים כמו ה'אידישע מאמע' וכדומה - רובם ככולם נשכחו, ונשארו רק בזכרון העבר שחלף.
לא פעם, באירועים משמחים שונים, אני מתחיל ב'טומבללייקה', ממשיך ב'אויפן פּריפּעטשיק', ולמעט המבוגרים יותר - לצערי הצעירים כלל לא מתחברים לכך, וחבל.
אך ב"ה, התעוררה בשנים האחרונות שוב השירה באידיש, ואולי אף עולה על מה שהיה בעבר. צעירים בעלי קול נאה וערב כותבים שירים חדשים, ובשילוב מנגינות מתאימות - הפריחו מחדש את הז'אנר, ובשונה אולי מהעבר, הזמרים החדשים הם כולם יראי שמים, חסידים ואנשי חסד, המשוררים על התורה, על צדקה ומעשים טובים. שירים שלא רק ערבים לאוזן, אלא גורמים לשומע להתחבר ולהפנים את המילים.
במוצש"ק שחלף, שמעתי כמו רבים את ההודעה הכואבת, על פטירתו של ר' מיכאל שניצלער ע"ה, והוא רק בן 62. שמו אולי לא כל-כך מוכר בציבור הכללי, אבל שיריו, ובעיקר המסרים שבהם, חדרו לבתים ולבבות רבים בכל העולם. חייו הפרטיים לא היו סוגים בשושנים, אך האיש לא הפסיק להאמין, תמיד חייך, ובעיקר עשה הכל כדי שאחרים יחייכו. וכך עבר בקביעות מבתי רפואה לארגונים צדקה שונים, רקד והצחיק, ואומנתו הייחודית הייתה ב'גראמען' ('חרוזים') נפלאים, והכל כמובן באידיש עסיסית ועשירה, בשילוב מנגינות שנתנו ביטוי מוצלח למילים. חבל על דאבדין. יהי זכרו ברוך!
ב. מרובה מידה טובה
זהו בית קטן-מידות על שטח שקנה בעצמו לפני כ-100 שנים, בשכונת 'בית ישראל' בירושלים. ביתו היה פשוט ודל, כמעט בלי ריהוט, פתוח היה לרווחה לכל עני ונדכא, כשהוא עומד ומשמש בעצמו את באי ביתו. במשך תקופה ארוכה מאז עלותו לארצנו מאוקראינה, הסתיר את ייחוסו הגדול, אך אט-אט החלו תושבי ירושלים להכיר בגדולתו, וכינוהו בחיבה 'ר' שלומקע'. ועל אף שכמעט ולא היו לו חסידים, בכל זאת היה אהוד בקרב יהודי ירושלים ושמו התפרסם כבעל מופת.
בעיניי ראיתי יהודים שעוברים ליד הבית שעודנו עומד, ומנשקים את הקיר מבחוץ.
חמי היקר שיחי', תלמיד נכדו רבי מרדכי זצ"ל שעלה עם סבו הקדוש לארץ ישראל - סיפר לי, כי שמע מיהודי שהתלווה פעם לרבי שלומקע, ולפתע הצדיק אמר לו: "אז מיט איין טריט פאר יענעם, שפארט מען זיך טויזנט טריט פאר זיך" (עם צעד אחד לשני, חוסכים אלף צעדים לעצמנו).
את תוכן הסיפור אני משתדל בכל הזדמנות מתאימה לספר לילדיי שיחיו, ובשבוע זה, נזכרתי בו שוב, עת למדתי - כמו רבים וטובים, הנוהגים ללמוד מסכת 'סוטה' דף ליום, בימי ספירת העומר.
וכך אמר רבא: "הכי קאמר וכן לעניין הטובה - שגם לעניין 'טובה' חל הכלל של הקב"ה - 'מדה נגד מדה'. ולעולם מידה טובה מרובה ממידת פורענות. והדוגמה ממה שקרה למרים הנביאה, שהיא המתינה למשה אחיה שעה אחת, שנאמר 'ותתצב אחותו מרחוק', לפיכך נתעכבו לה ישראל שבעה ימים במדבר, שנאמר 'והעם לא נסע עד האסף מרים'.
אכן, אין כלל פרופורציה במידה טובה שהקב"ה מחזיר למי שעושה טוב, והדואג לפרנסה של חברו, בריאות, שלום בית או חינוך, הוא מקבל מאיתו יתברך פי אלף.
זו מציאות שרואים כל יום ובכל מקום!
ג. וישכימו אפרים ועובדיה בבוקר
'אתה תאהב את הסיפור', לחש לי בחיוך ידידי ר' אפרים בנימינוב, ובתנועות ידיים ועיניים סיכמנו שנדבר אחרי התפילה. חלצתי את התפילין, קיפלתי את הטלית, ובשלוש דקות הוא גולל בפניי את הדרמה ומסירות הנפש לפני מספר ימים, נכון יותר: בערב שביעי של פסח, והכל כדי לעזור ליהודי לקיים מצווה חשובה!
"פגשתי את הרב עובדיה איסאקוב ופניו היו נפולות, שאלתיו מה קרה, והוא שיתף כי קיבל בקשה להגיע לעיר צ'ליאבינסק כדי למול ילד שנולד לפני שבוע. הברית תחול מחר - יום שלישי, ערב 'שביעי של פסח', ובבדיקה גילה שכרטיסי טיסה חזור משם למוסקבה, יש רק בבוקר או בערב. הוא חייב להיות בחג במוסקבה ולא רואה איך יצליח למול את הילד. בטיסת הבוקר, לא יספיק למול ובטיסת הערב לא שייך, כי היא נוחתת כאן במוסקבה, כאשר החג כבר נכנס".
ר' אפרים עוצר לשנייה, בודק אם אני איתו, וכשאני מהנהן בחיוב, הוא ממשיך בשטף סיפורו: 'שאלתיו אם יש כבר 'סנדק', הוא בדק וענה שאין. אם-כן, אני הסנדק השבתי, ויצאתי לדרך. הזמנתי שני כרטיסים, לו ולי, כבר באותו לילה. הגענו לצ'ילבאינסק לפנות בוקר, מיהרנו לטבול במקווה, הגענו לבית הכנסת, בו כבר חיכה לנו רב העיר השליח הרב מאיר קירש והורי הילד, ר' עובדיה הכין את כלי המילה, ברגע הזריחה בצ'ילאבינסק הוכנס הרך הנולד בבריתו של אברהם אבינו על ברכיי.
המוהל התעכב כמה דקות לבדוק שהכל בסדר, השאיר הוראות מפורטות, ושנינו יצאנו מיד אל הרכב שחיכה לנו בחוץ, ובנסיעה מהירה הגענו אל השדה. אך הצ'ק-אין כבר סגור. השארנו את המזוודות, רצנו לטיסות היוצאות, בבדיקה הביטחונית משום מה נעליו של המוהל צפצפו. 'השאר אותם פה' אמרתי לו בחופזה, ובלי נעליים רצנו ל'גייט', התחננתי שיאשרו לנו, ובשנייה שאחרי האחרונה הסכימו בנס והוכנסנו אל הטיסה. בשעה 8 בבוקר היינו כבר במוסקבה, רגועים ושלווים, ובעיקר שמחים על הזכות הגדולה!
ולתמונת השבוע שלי: לישון ב-770
כש'אחרון של פסח' חל ביום חמישי, וסעודת המשיח מסתיימת בשעת ליל מאוחרת, יש לך שתי ברירות: או לעשות את השבת הנכנסת בעוד מספר שעות, עם אוכל כשר לפסח בכלים של פסח, או להתארח איפה שהוא.
עם האורחים הרבים שזכינו ב"ה השנה, שחזרו כל אחד מהם למקומם רק לאחר השבת, הבנתי שהאופציה הכי מתאימה ונוחה היא לשהות בשבת יחד ולא בבית, ואף שכלי הפסח נוקו והועלו ל'בוידעם' עד לשנה הבאה בע"ה, בכל זאת, הכנת סעודות שבת יהיה פרויקט לא פשוט.
"נוסעים ל'ראמינסקאייא'", הודעתי לכולם, לאחר שסיכמתי והזמנתי מראש עם הרב שגב פרידמן, על בקשתנו להתארח במתחם הנפלא שהקים חמיו הרב יצחק קוגן לפני למעלה משני עשורים.
במשך כל חג הפסח, הוא ומשפחתו אירחו במקום משפחות רבות, שחלקם לא יודעים להכין בעצמם את החג, או לא מבינים איך להכשיר את הדירה ולערוך סדרי פסח. ובמוצאי החג, יחד עם צוות בחורים יקרים מאוד, הצליחו במסירות מדהימה להכין את המקום לשבת הקרובה.
כשעתיים נסיעה מביתנו בשכונת 'מארינה רושצ'ה', ואנו מגיעים אל המקום, שבהתמדה ראויה לשבח, הוא מתוחזק ומשופץ. שמחתי לפגוש את ידידי הנכבד מר חיים-ניסן באייאר ומשפחתו, שלבו ונשמתו נתונים למקום במשך שנים רבות, ושיפוץ המקווה, המטבח, האולם ועוד - רשומים לנצח וזכויותיו לצד מפעל הבשר הגדול שלו בקרבת מקום - רבים הם למאוד.
קצרה היריעה לתאר את סעודות השבת, עם דברי תורה וזמירות במשך שעות ארוכות, תהלים של שבת מברכים ב'חדר הרבי', בבניין העתק של 770 בטבורו של המתחם, וגם הזכות המיוחדת של לישון בחדרי האירוח בבניין זה.
גוט שבת וחודש טוב!
שייע