יום_הזיכרון

"זה החוזה בינינו, אתה חותם?"; סיפורו של עמית בן יגאל - מיוחד ליום הזיכרון

עמית בן יגאל התגייס לגולני ובשנת 2019 נפל בפעילות מבצעית בכפר יעבד. אימו נאווה מספרת על הילד שהיה ועל החוזה המיוחד שעשה עוד לפני שנולד.

עמית בן יגאל היה ילד שובב ומוכשר. לאחר שנסע למשלחת לפולין החליט שהוא רוצה לתרום למדינה ולשרת שירות משמעותי. הוא התגייס לגולני, ובשנת 2019 נפל בפעילות מבצעית בכפר יעבד.

אימו נאווה רביבו מספרת על הילד המיוחד שהיה, על הרצון לתת למדינה שכל כך אהב ועל החוזה המיוחד שעשה עוד לפני שנולד.

על מצבתו של עמית ז"ל חקוקות המילים: "להיות גולנצ'יק, זה לא להסתכל לאחור ולזכור, שמדינה שלמה מאחוריך". אוהביו בחרו במשפט הזה מתוך רישומים שעמית ניהל במהלך שירותו הצבאי בעורב גולני, שנראה שמסמל יותר מכל את תודעת השליחות ורוח הנתינה שאפיינו את דמותו הכל כך מיוחדת. עמית נולד וגדל ברמת גן, ילד אנרגטי, שובב ומלא שמחת חיים. אימו מספרת על המסע המיוחד שעבר בנה הבכור, המטען הערכי הנדיר שהיה בו וכיצד הפך לגיבור שמקדיש את חייו לארץ ישראל.

לרגל יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה בימים האחרונים יצא השבוע לדרך מיזם "בעוז רוחם" בהובלת 'זהות-איגוד המרכזים לזהות יהודית', משרד ההתיישבות והמשימות הלאומיות, האגף לתרבות יהודית ותנועת בשביל הנופלים. במסגרת המיזם נערכים מאות מיזמים, תוכניות ופעילויות תוכן חווייתיות חינם ללא עלות במאות בתי ספר יסודי, חטיבות ביניים ותיכוניים ממלכתיים, לצד סיורים באתרי מורשת קרב ומגוון טקסים ברשויות מקומיות ויישובים שונים ברחבי הארץ.

השנה מביא המיזם את סיפורו של עמית בן יגאל. זהו סיפור על חבר טוב שעזר לכולם, אך גם על מנהיג שלא ויתר לעצמו ולא חשש למסור את נפשו על הגנת המולדת ונפל לפני שלוש שנים במסגרת פעילות מבצעית ב-12 במאי 2020. דרך סיפור חייו הקצרים של עמית, שערך הרעות שזור בהם, ראוי להזכיר אותו וללמוד ממנו גם בתקופה הזו של מחלוקת ציבורית וקיטוב.

בליל י"ח באייר תש"פ, 12.5.2020, חודש בלבד לפני שחרורו מצה"ל, יצא הצוות של עמית לפעילות מבצעית שגרתית בגזרת ג'נין ממנה לא שב. לפני היציאה לפעילות בכפר יעבד שבצפון השומרון, עמית שוחח עם אימו נאוה בטלפון וסיפר לה כי תכף הוא יוצא למבצע. "זה היה ערב ל"ג בעומר, ב-11:00 בלילה דיברתי איתו בפעם האחרונה", משחזרת אימו. "הוא ניסה להרגיע אותי ואמר לי 'הכל טוב, אל תדאגי. נכנסים, מבצעים את המשימה ויוצאים צ'יק צ'ק'". הצוות סיים בהצלחה את המשימה שהוטלה עליהם, אך כוח אחר מחטיבת כפיר שהצטרף למבצע התעכב בדרך חזרה. בשל העיכוב חיילי כפיר נדרשו לכוח צבאי שייכפה עליהם ולכן הצוות של עמית שב על עקבותיו.

"התיישבתי ליד השולחן במשך יותר משעה בלי לעשות כלום, לא מצאתי מנוח ומשהו בגוף שלי התאבן", היא מתארת בגרון חנוק את הלילה בו איבדה את היקר לה מכל. "הייתי ככה עד שנרדמתי ובלילה הגיע אליי בחלום המלאך מיכאל ובישר לי שהבן שלי נהרג. אני זוכרת את הקול אומר: "ברוך דיין האמת". ב-6:30 בבוקר הבנתי שהסיוט שלי התגשם כששמעתי נקישה בדלת וראיתי חייל דרך העינית".

חבריו של עמית מספרים כי בלילה ההוא משהו בעמית השתנה אצלו, שם בפאתי ג'נין. עמית היה דרוך הרבה יותר מהרגיל והדגיש לכולם בכל הזדמנות שיהיו ערניים. "תשימו לב לכל פינה ותקפידו באילו דרכים אתם הולכים". תוך כדי התקדמות הכוח עמית שמע אבן נופלת. בהתחלה זו הייתה אבן קטנה, לאחריה נפלה אבן נוספת גדולה יותר שנחתה ממש לידם. האבן השלישית שהמחבלים השליכו לעברם כבר הייתה קטלנית ופגעה לעמית בראש.

"מאז ומתמיד עמית היה ילד שמח ושובב, חיוני מאוד, אנרגטי וספורטאי מצטיין כאתלט במכבי תל אביב", מספרת אימו, נאוה רביבו. "היה לו חשוב להפיץ שמחה בכל מקום ובנערותו הוא הפיק מסיבות". לדבריה, עמית קיבל תפנית משמעותית בחייו במהלך המסע לפולן בתקופת התיכון. "הוא חזר משם ילד יותר רציני ויותר מופנם". במאי 2019 עם חזרתו מפולין, כתב עמית פוסט מרגש בפייסבוק שבו גולל את חוויותיו מביקורים באתרי זיכרון השואה וכמה תובנות עמוקות שהוא לקח מהמסע.

"לא חשבתי שהמסע הזה ישנה אותי מקצה לקצה", כתב. עמדנו מחובקים כל הקבוצה במעגל אחד, עצמתי את העיניים כשברקע התנגן השיר 'כשהלב בוכה'. ופתאום זה קורה; הגרון מגרד, העיניים נאבקות לא להזיל דמעה, השפתיים כבר אדומות וכואבות מהנשיכה ופתאום אתה מקבל חיבוק מזה שלידך והכל פשוט מתפרץ החוצה. זהו אולי הרגע הכי משמעותי בחיי. באמת הרגשתי שמשהו זז לי בלב. אני גאה להיות יהודי וגאה להיות בן להורים מדהימים ואני גאה לשרת את המדינה הזאת. אני מבטיח לזכור ולא לשכוח לעולם מבטיח להעביר לילדיי, לנכדיי ולניני את המסר את המסר הזה".

נאוה מנסה לתאר מקצת מהרשמים העזים שהותיר המסע לפולין על בנה כחלק מתקופת ביניים בינו לבין הגיוס לצבא. "עמית עשה את הצעדים האלה רגע אחד בחשש, רגע אחד בביטחון וברגע אחד מכונן שהוא הצהיר: 'אני מבין מה אני רוצה'. כל הזמן היו לו בראש מחשבות כמו 'מה אמא מרגישה? מה אבא מרגיש? איך האחיות שלי? מה קורה עם החברה?' הכל בתוך המסע שהוא עובר".

עמית סיכם את התפנית שעבר ואת עול השליחות שהוא קיבל על עצמו במשפט: "מאותו הרגע שבו נאמרו המילים האחרונות בהמנון, ידעתי שכל מה שאעשה מרגע שאחזור הביתה זה אבחן איך אני נותן מעצמי למדינה שכל כך חשובה לי ועבור אזרחים כמוני שחיים בה".

"אני רוצה גיוס משמעותי"

כשמועד הגיוס הלך והתקרב הוריו כבר הבינו שכל התובנות והחוויות התגבשו אצל בנם לכדי משנה סדורה מוצקה. עמית הפציר בהוריו לא לפתוח אף מכתב אם המוען אינו חטיבת גולני. "אם לא יהיה בו את העץ שמסמל את השורשיות, את המשפחתיות ואת האדמה שעליה אנחנו דורכים - אין טעם לפתוח". "הוא תמיד אמר לי 'אמא אני רוצה גיוס משמעותי'. זו באמת הייתה האהבה הגדולה שלו. עבורו זה היה כמו בית ומשפחה ובית אמא. כשעמית התגייס לצבא הוא לקח איתו שני קיטבגים: תיק אחד עם הציוד האישי ותיק נוסף שיש בו המון משמעות וערכים. הוא ידע שהוא הולך לקיים שליחות".

לפני הגיוס ובמהלך החודשים הראשונים בשירות, אושר, בת זוגתו של עמית הרבתה לשאול אותו בחשש: 'עמית מה יהיה? אני דואגת לך'. זכורה לה במיוחד תשובה אחת שאותה היא לא תשכח לעולם: "אני יכול להרגיע אותך. כשהייתי בבטן של אמא שלי בא אליי מלאך ואמר לי: 'זה החוזה ביננו. אתה חותם?' חתמתי באהבה ובשמחה. תדעי לך שביקשתי את הטוב ביותר, ואם זה אומר למות – אז למות על אדמת ארץ ישראל".

חבריו בצבא הספיקו ללמוד בשלב מוקדם מאוד שעמית נכון להתנדב לכל אתגר ולוקח על עצמו מעל ומעבר למה שנדרש, עד שפעם אחת אחד מהם תהה מתי זה ייפסק. "עמית, אני דואג לך, בכל פעם שמבקשים להתנדב אתה מרים את היד". בתגובה לכך ענה עמית ללא היסוס: "התגייסתי כדי לעשות שירות משמעותי. אני מבין את המשמעות הזאת ואני מבין מה זה מצריך ממני".

"הוא צמוד עכשיו לבורא עולם"

מאז מותו של בנה, נאוה מתקשה לאסוף את השברים והזיכרונות שממלווים אותה בכל צעד ושעל. "אתה מתהלך בחיי היום-יום שלך ואתה לא יודע מי אתה בעולם הזה" היא משתפת. "אתה יודע שמשהו חסר לך. לפתע קופצות מחשבות לא רציונליות שעוד שניה הוא ייכנס, או שאלות כמו לאן הוא הלך? למה הוא לא מגיע?"

אל תחושת הריק וחוסר האונים מתלווים לנאוה לא פעם שאלות לאלוהים על גורלו של הילד שרק הפיץ טוב ושמחה. "'איפה הבן שלי? לאן לקחת אותו? מה קורה כאן? ואם לקחת אותו והוא עושה משהו טוב לעולם, אני מבקשת: רק תיתן לי סימן ואת היכולת להבין איפה הוא נמצא". חרף השאלות הפוצעות שנותרו פתוחות, נאוה מאמינה שבנה לא נפל לשווא ובסך הכל קיים את צוואתו: למות על ארץ ישראל. "כל הרבנים אומרים לנו שהוא נמצא כעת הכי צמוד לבורא עולם. הרב קנייבסקי זצ"ל אמר לנו שהוא ניצב בין רבי שמעון בר יוחאי לבין רבי עקיבא. ממש ככה, הוא יושב ביניהם".

אחד מסימני ההיכר של עמית היה להניף את ידו כלפי מעלה בתנועת אגרוף, סימן שביטא את ההתלהבות וההתרגשות שאפיינו אותו ובמידה רבה גם מסמל את דמותו כמנהיג. נאוה לא רואה בהנפת היד באופן הזה רק כתנועה חיננית, אלא גם דרך להבין את החשיבות שיש באחדות שעמית גילם בחייו, בפרט בתקופה הזו.

נאוה: "אני רואה את זה בהרבה תמונות מתוך המחאות. כשאני פותחת את האגרוף ומתבוננת בחמש האצבעות, אני זכרת במסר חשוב שאמא שלי למדה אותנו - שאין אצבע ששווה לחברתה בצורה או בגודל שלה. כך גם האנשים שמרכיבים את החברה, אנחנו שונים במהות ובתכלית שלנו בעולם. אבל עם רגע אחד נהיה בהקשבה אחד לשני, אנחנו יכולים להיות מאוד מאוד דומים בתכלית שלנו. צריך לזכור שאחדות היא לא שוויון, לא צריך שנהיה שווים ודומים אחד לשני אבל אנחנו כן צריכים להיות קשובים ומכבדים".

מנכ"ל זהות אלי ליפשיץ: "המפגש המיוחד של מאות אלפי תלמידים בישראל עם דמויות של נופלים ומפעלי הנצחה שהוקמו לזכרם, לוקח את התלמידים למקום ערכי של עשיה ונתינה למען החברה. הזיכרון של אלו שמסרו את נפשם על הקמת המדינה הם אלו שמאפשרים לנו להתחבר למקורות ולשורשים ולהיות חלק מהשרשרת של העם היהודי. אנו מאמינים שבעוז רוחם הוא הבסיס להווייתנו פה במדינת ישראל. אנו גאים על הזכות להיות שותפים באירועי 'בעוז רוחם' ברחבי הארץ שמדגישים את המאחד והמשותף ומעניקים לנו כוח, עוצמה ואמונה".