שלוש עשרה מצבות מיוחדות, קדושות, ניצבות להן בבית הקברות הנוצרי של קרקוב, שלוש עשרה מצבות עם מגן דוד מתנוסס עליהן בענווה ומסתיר סיפור מעורר השראה על ערבות הדדית.
עזרא נאצר, אחד משלושה עשר החיילים היהודים הקבורים פה, נולד באורפה שבתורכיה, עלה ארצה, הצטרף ל"הגנה" ולאחר שפרצה מלחמה העולם השנייה התגייס לצבא הבריטי כדי להילחם בגרמנים.
באפריל 1941 נפל עזרא בשבי הגרמנים וכעבור שנתיים, בהיותו בעבודה גידף המפקח הפולני את העם היהודי, פרצה ביניהם תגרה ועזרא נורה מירי בגבו. עזרא וחבריו הקבורים פה לא זכו לקבר ישראל, ועבורי זו הייתה חוויה רגשית מטלטלת ומסעירה.
נחרדנו לראות את בית כנסת "חברים" שהפך למסעדה פעילה, ביקרנו בגיא ההריגה המחריד בדז'יאלושיצה והתפללנו בבית הכנסת החרב של הקהילה שנטבחה שם, התרגשנו לשמוע את החזן הצבאי הראשי שי אברמסון שר בגטו קרקוב את התפילה לחיילי צה"ל בקולו הנדיר, אך עדיין משהו בבית הקברות הנוצרי מול המגן דוד על מצבות אחיי הכה בי יותר מכל.
ליד הצלב הגדול במרכז בית הקברות, השמיע לנו הרצל רוזנברג את שירו המרגש של יהורם גאון, "ארץ צבי", וביחד שרנו גם את הבית הנוסף המתאר את גבורתו של רועי קליין ואומץ לבו.
עמדנו שם, חובשי כיפה ובלעדיה, מכל גווני החברה ישראלית, אמרנו בדמעות קדיש על ישראל ושרנו בקול רם את "התקווה".
כשיצאתי משם הבנתי שיש קו מחבר בין בית הקברות הזה בפולין האפורה והקרה לבין בית הקברות הצבאי בהר הרצל, ישנו קשר בל ינתק בין אותם חיילים שעזבו את ארץ ישראל והלכו להילחם הרחק על אדמת אירופה, כדי להגן על אחיהם בני העם היהודי שהיה ללא מגן, לבין חללי צה"ל הקבורים באדמת הארץ ויצאו להגן על מדינת ישראל, מגן העם היהודי.
בטקס במקום הנמוך בעולם, במחנה ההשמדה אושוויץ - בירקנאו, דייק הרב ישראל מאיר לאו ואמר "אנו אלופי העולם בלמות יחד, לחיות ביחד לא גמרנו טירונות".