הבוקר הסעתי את הילדים שלי לבתי הספר ברכב המשפחתי, כשעליו מתנוססות כתובות גרפיטי "גזענים" ושריטות מעשה ידי אדם.
כשראה בני הקטן את הרכב, שאל בעיניים פעורות: "אמא, מי עשה לנו את זה?" עניתי לו: "אנשים שבחרו באלימות, הרס והשחתה. אמא תגיש תלונה במשטרה כדי שיתפסו ויענישו אותם".
"אבל אמא, למה הם עשו לנו את זה?", עניתי מיד: "הם שכחו שאפשר לא להסכים לרעיונות בלי לשנוא את האדם שחושב שונה מהם. הם שכחו את האנושיות שלהם, ובגלל זה הם שכחו שאמא היא קודם כל בת אדם. אז הם פעלו באלימות וגם חיבלו לנו ברכב".
הכל התחיל אמש, כשהגעתי להתארח ולהרצות בפורום קפה שפירא בתל אביב בכנס 'בג"ץ נגד המשפחה'.
עוד טרם תחילת הכנס החלו להיאסף כ-30 איש מתחת לבניין של הפורום חמושים בזמבורות ורמקולים במטרה ברורה שנאמרה לי מפורשות: "לא תוכלי לדבר פה, נשבש ופוצץ ונעשה לכם רעש. לא יהיה כנס".
ניסיתי לשוחח עם הדובר והסכמנו שאחרי שאדבר בכנס אליו הוזמנתי, ארד אליהם לישיבה במעגל שיח משותף. בשלב זה, עוד לא גיליתי שבזמן שפני לשלום, מבוצעת חבלה ברכב שלי.
על אף כל ניסיונות השיבוש, כנס היה גם היה. אך הרעש מלמטה, שלא ממש הפריע לכנס, לא נתן לי מנוח. אחים ואחיות שלי זועקים שם למטה. מידי פעם נעשו ניסיונות לפרוץ לכנס שנהדפו על ידי אנשי הפורום ובהמשך על ידי המשטרה שהגיע למקום.
כשסיימתי את דבריי, ירדתי כמוסכם, למעגל שיח. קבלת הפנים הייתה צרחות ברמקולים לתוך האוזניים והמון זועם מכל עבר: "פשיסטית", "גזענית" "שותפה של שמחה רוטמן", בהמה". בלי להתלבט נכנסתי לגוב האריות. "הבטחתי שאבוא לדבר" אמרתי לאיש. "הנני כאן. בואו נדבר".
הרעש רק הלך וגבר. האיש לקח אותי הצידה יחד עם עוד אישה ובטרם החלפנו מילה - אמרה האישה: "אמרו לי עכשיו מה היא אמרה בכנס" והצביעה לעברי. "אני לא מוכנה לדבר איתה". האישה והאיש הפנו לי גב באחת והלכו כשהם מותירים אותי לבדי לחזור את כל הדרך לבניין. לצעוד לבד ב- Walk of shame בתוך ההמון.
"את שונאת להט"בים" הטיחה בי מישהי "את! בגללך רצחו ילדה במצעד הגאווה!", עניתי מיד שזה פשע נוראי ומגונה. "אז למה אתם מעודדים את זה?", שאלה בהתרסה.
עניתי : סליחה?! אני מעודדת רצח של מישהו? חס ושלום! הרצח נורא ואיום ואני נגד כל אלימות. איך את יכולה להגיד זה מבלי ששמעת אותי בכלל? את אפילו לא יודעת מה העמדה שלי. באתי לדבר. תשמעי ואחר כך תחליטי .
"את אמרת שאין אלימות כלכלית במשפחה"!
זה ממש אבל ממש לא מה שאמרתי, אני טוענת שהצעות החוק לא ישיגו את המטרה אלא בדיוק ההפך. החוק יוצר כלי נשק נוסף במאבקי גירושין ואנשים, נשים וילדים חפים מפשע ישלמו את המחיר! הפתרון הוא אחר. ואני עומדת מאחורי האמירה הזו.
"אתם רוצים להרוס את בג"ץ, אני פוחדת על החיים שלי" אמרה לי מישהי עם דמעות בעיניים.
חד משמעית לא, השבתי. חייבים בית משפט עצמאי ואיתן. אף מדינה לא יכולה להתקיים בלי בית משפט! את אחות שלי ותמיד תהיי. זה שאת להט"ב לא מוריד מזה בפסיק. גם אם אני במחלוקת על הדרך שבה להט"בים מסוימים פועלים כדי לכפות עלינו את ערכיהם - את כשלעצמך לא פסולה בעיניי. ואני ממש לא היחידה שחושבת כך, הרוב המוחלט של העם חושב כך.
"אבל אתם שמים לנו אקדח לרקה"! הטיח אחר.
30 שנה אני חיה עם אקדח לרקה. אין לי יכולת להיות שותפה להחלטות עליי ועל חיי ועל הערכים שבנפשי. כל מה שאני רוצה זה שנסיר את האקדח לרקה של בג"ץ מהרקה של כולנו, ואז נוכל סוף סוף לדבר ביחד ולהגיע להסכמות ופשרות.
אתם ואני. בלי אקדחים.
אנחנו מדינה צעירה, ואנו חייבים להתחיל לעצב את החיים שלנו יחד תוך הקשבה אחד לשני. לכל אחד מאיתנו יש חלק בפאזל הזה שנקרא עם ישראל. אך עד עתה בג"ץ ומערכת המשפט מנעו על ידי הכרעותיהם את השיח וההסכמות הללו בגופם. למשל פסילתם החוזרת של חוקי הגיוס, גם זה של לפיד.
עם דמעות בעיניים אמרה לי הבחורה: "את מבינה שאם זאת האמת, אז אין לכם הסברה? את לא מבינה שאם אתם לא מסבירים אנחנו מפחדים?!".
עניתי לה גם בעיניים מצועפות: כן, את צודקת. אבל אני רוצה שתדעי שלצערי, פושעים המרוויחים מכך פוליטית ואף לא פוליטית דואגים להפחיד אתכם בכל הכח ובלי טיפת אחריות. כבר חודשיים שאני מתרוצצת בכל אולפן או פאנל אפשרי כדי להסביר ולדבר. ילדיי לא רואים אותי כמעט. ובנוסף, כשקיבלתי מיילים והודעות נאצה, עניתי לכולם שאני רוצה לדבר – בואו דברו איתי. אבוא אליכם לדבר איתכם. קבעו יום ושעה.
אבל אף אחד לא היה מוכן לדבר בגלל שאני "שותפה של רוטמן" – אמירה שוביניסטית ומבטלת כשלעצמה, שהמסר שלה הוא שאין לי עמדות, קיום או חשיבה עצמאית כלל.
בסיום הכנס גיליתי את השריטות והגרפיטי על הרכב שלי. חוויתי במלוא עוצמתו חילול נורא ואלים במרחב הפרטי שלי ובאנושיותי. אכן בכוונתי לעקוב מקרוב אחר מיצוי הדין עם המבצעים על ידי מערכת אכיפת החוק.
'הנחשול' הוא אמיתי. ראיתיו בעיניי. אך הבודדים שכן הצליחו, למרות הצרחות והלחץ החברתי, לגבור עליו - ולו לזמן קצר של שיח משותף ובלתי אמצעי - ראו שמולם עומדת אישה, עם לבן בעיניים ולב פועם שאין לה כל רצון לפגוע או לרמוס אותם אלא רואה בהם חלק מהפסיפס המרהיב של העם היהודי.
בשיח משותף נוכל להפחית את החרדה שאופפת חלק מהעם ואולי אף להגיע להסכמות על עקרונות.
שיח של עקרונות יאיין גם את הפחד להסכים עם 'דוסית תומכת רפורמה' ולהיפך. אך לא נגיע לשלב ההסכמה אם לא נדבר. לרגע קט ולמען השם, בואו נדבר על העקרונות ולא על האנשים.