האם מורשת חדשה של הנצחת חללי צה"ל הולכת ומסתמנת בחלוקת סנדוויצ'ים לילדים נזקקים עם תמונת חיוך שובה לב של עלם חמודות לזכר חלל צה"ל שנודע בתרומתו החברתית.
או במעגלי גלישה ובהקמת מרכז לנוער לזכר חלל אחר שאהב מאוד את הים וניסה להדביק באהבתו גם ילדים ובני נוער משכבות המצוקה ולסייע להם למצוא את דרכם בחיים. האם מובלע דרכה מסר חתרני, אנטי ממסדי, שצריך יותר מכל לחיות פה, ושום קורבן אין ביכולתו להוות מחיר לחיים שאבדו, אלא רק החיים עצמם?
עלם החמודות ליאל גדעוני ז"ל נפל ב 1.8.2014 ביום הפסקת האש ב"מבצע צוק איתן" לאחר שזו הופרה על ידי המחבלים שטמנו לו ולחבריו מארב. בר פלח ז"ל שאהב את הים נפל ב-14.9.2022 לאחר שהוביל את לוחמיו לפנים בהיתקלות מול מחבלים שלא זוהו כחמושים במרחב גדר התפר. שני אנשים צעירים שחייהם היו עוד לפניהם, ושעד למותם חיו אותם כהלכה, וכאנשי מידות טובות של ממש.
למראה הנצחתם מלאת החיים וקורעת הלב עולה אפוא השאלה האם היא מבטאת אידיאולוגיית הנצחה אחרת, שלא נודעה עד כה במקומותינו. כזו שחדשנותה ניכרת במתן ביטוי לחיים שהתקיימו, לאלו שהספיק לחיותם החלל המת, ועל ידי דרכי הנצחה המממשים את ערכיו, גם עתה, בהווה, עם לכתו. לכאורה נראטיב פרטי של אובדן ותחייה סימבולית פנימית כלשהי אחריה, וניסיון לצקת בו משמעות אישית וחברתית.
שהרי המדינה גמלה עד כה לחייליה האמיצים בהנצחתם, במה שמדינה טובה בו במיוחד: באחידות ומישטור. בחוברות הנצחה, מצבות אחידות, חוברות זיכרון, מתן שמות למקומות בעקבות אירועי קרב או לוחמים עזי נפש, מצפורים, אנדרטאות, אתרי הנצחה, הקמת מבנים ובתי "יד לבנים" וחדרי יזכור בבתי ספר, שהדגישו הקרבה וחירוף נפש. ועכשיו, כאמור, דומה שכל זה בעידן של אינדיבידואליזם הולך נפרט למטבעות אישיים מאוד של יזכור, וכן, של כמיהה לחיים סימבוליים בעקבותיהן.
אבל צריך לזכור שדמותם הייחודית והמוסרית אם של ליאל גדעוני ז"ל או של בר פלח ז"ל לא התבטאה רק בחייהם האזרחיים אלא הקרינה גם על שירותם הצבאי. ליאל גדעוני היה מפקד נערץ על פקודיו, שהתעקש לא להורות על פקודיו אלא להסביר להם אחת לאחת את הוראותיו ולהוות להם אוזן קשבת ונלחם עד טיפת דמו האחרונה. בר פלח היה גם סגן מפקד סיירת שחתר למגע והסתער ראשון. ושניהם כך נראה גם אהבו את מדינתם עד מאוד.
ההורים השכולים נותרו להתמודד עם מותם. והם רצו להחיות את יקיריהם. להביע את מחאתם על מר גורלם, על הקורבן הקשה, ועל נסיבותיו. ומה נותר להם לעשות כשמהצד האחד אהבתם למדינה כאהבת ילדיהם אליה איננה נתונה למחלוקת, אך מהצד השני ליבם שותת דם אל מול הקריעה שנגזרה עליהם – להפעיל תושייה, יצירתיות, רוח חיים, כדי לעבד את השכול, כדי למחות עליו בדרכם הייחודית, איתה, ובלעדיה, למענה, אך במפעלי הנצחה עצמאיים שמנציחים את ייחודיותו של בנם והממשיכים את רוחו. ובעיקרו של דבר כדי לעשות את מדינתנו לטובה יותר.
זהו מפגן של כוח ועוצמה מוסרית. הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו האמין שהכוח לא נמצא רק אצל החזקים, או במקרה זה אצל המדינה, אלא שגם חלשים לכאורה יכולים להפעילו, להיאבק בצו גורלם. וזאת, על ידי יצירתיות ותושייה, ובמקומות שבהם השניים קיימים, לטענתו, ישנה התנגדות.
לא בכדי האחראיות על הנצחת החללים שלעיל הן בעיקר אימותיהם. מי שהביאו להם חיים, ומי שלמרות הצער קורע הלב על מותם, בחרו באמצעות הנצחתם גם להשפיע על המשך גורל המדינה באמצעות צוואת המת שנפל, לעשותה טובה יותר גם אם כל אחד מהם איננו, ואולי משום שהוא איננו. למען השרשת הטוב והחמלה הלאה לדורות הבאים. דרך שבה יוכלו החללים להמשיך ולכאורה לחיות עדיין, לחיות בלבבות, מונח שטבע הפילוסוף אסא כשר לאחר שאיבד את בנו יהורז.
כל דרך הנצחה כזו היא ביטוי של תקווה לחיים טובים יותר במקום החיים שאבדו. היא תפילה לצורת חיים ראויה יותר במדינה. כזו שכדאי וצריך להילחם למענה, כפי שרצו בכך הבנים היקרים.
ד"ר אביבה זרקה עוסקת בחקר זהויות חברתיות, שכול, זיכרון והנצחה