גם אני עומד עם משפחתי שנה אחר שנה בחיל ורעדה ליד קבר גיסי אחי אשתי, יצחק סעדיה, שלא זכיתי להכיר, שנפל בקרב על החרמון במלחמת יום הכיפורים.
שנה אחר שנה יחד עם הציבור העצום רבבות ישראל , עמדנו שם ושמענו נאומים של שליחי הממשלה. דברו דברים ממלכתיים יותר וממלכתיים פחות, וידענו שעצם נוכחותם מעבר לכל מה שיאמרו זהו כבוד הנופלים.
ומה יעשה הפוליטיקאי -השר השנה? אם יבוא לבית העלמין וידבר, אולי יהיו שיימחו ושיצעקו. תיפגע הרוממות החגיגית של יום הזיכרון.
אם לא יבוא- ומה יהיה עם הממלכתיות ? מה עם המסורת של כל השנים ? שהרי לא כבן אדם פרטי הוא בא אלא כנציג ציבור?!
אז יבוא, אפשר יגידו לו למה לא שרתת בצה"ל? או למה לא שרתת הרבה?, לא יבוא, ילחשו, אם לא שרת לפחות שיכבד את זכרם של הנופלים, מדוע לא בא? ומדוע לא דיבר? [כך לפחות היו שואלים בשנים אחרות.]
יבוא, ישתמשו בו למיצג של מחאה ואולי גם יהיו שיכאב להם באמת. אם לא יבוא, הרי נכנע למניפולציה והתעלם מכאבם של אחרים שדווקא כן רוצים בנוכחותו, אלו שקולם נאלם.
אמרתי: אולי יבוא וידבר, אבל מעט, ובמילים המעטות יכבד מעלת השתיקה.
ויאמר בערך כך. "באמת כאשר חשבתי מה להגיד ביום הזיכרון, ידעתי שאין לי מילים, אין מילים לבטא גודל הכאב, אין לי מילים לבטא גודל הרוממות של ההקרבה, אין לי מילים לתאר כבודו של עם. כל מה שאומר אולי יהיה חלול ופלקטי. לכן חשבתי, יותר מכל המילים טובה השתיקה. ולך דומיה תהילה, ואחר קולות המלחמה והאש - קול דממה דקה. ובקרובי אקדש וידום אהרון."
ויניח המיקרופון וילך לו למקומו. ודווקא מילים מעטות שמכבדות מה שמעבר למילים יעשו רושם בלבבות.
הזיכרון נוגע במה שמעבר למילים. כך בתקיעת שופר הפשוטה, של יום הזיכרון של תחילת השנה, וכך הצפירה הארוכה, ביום הזיכרון לחללי ישראל. מי ייתן שהצליל הפנימי הזה שמנסר בחללו של עולם ביום זה ייתן כוח מרפא ומנחם, וייתן טעם לכל המילים ולכל המעשים כאן.