האם אנחנו בנקודת שבר שאחריה התלכיד הלאומי סביב זכר חללי צה"ל כבר לא יהיה כפי שהיה בעבר? על כך שוחחנו עם האלוף במיל יעקב עמידרור, ממובילי מיזם 'קריאת הסכמה'.
עמידרור משיב לשאלה ואומר שהוא אכן חושש שאלה פני הדברים אך הוא מקווה שלא כך יהיה. "ברגע שנשברים דברים קשה מאוד להחזיר אותם, כשהשד יוצא מהבקבוק קשה להחזיר אותו וכשביצים הופכות לחביתה אי אפשר להחזיר אותן. כך גם נהלים שהחזיקו מעמד הרבה שנים, ברגע ששוברים אותם קשה להחזיר אותם. זה לא בלתי אפשרי אבל זה קשה מאוד מאוד".
על מה שנכון לעשות על מנת שלמרות הכול ניתן יהיה להישאר יחד, משב עמידרור ומספר על היוזמה שהוא בין מובילה ומאחוריה קריאה לנבחרי הציבור מימין ומשמאל להתכנס למקום אחד ולא לצאת ממנו עד שתושג הסכמה.
לדבריו אמנם למדינת ישראל יש לא מעט בעיות בוערות וחשובות, אך ישנה בעיה בוערת אחת שיש לפתור אותה לפני הכול, ולאחר מכן ניתן יהיה לעסוק בסוגיות האחרות, שכן ללא המענה והפתרון לבעיה המרכזית אין אמון בין הצדדים ואיש אינו סומך על חברו, ובמציאות שכזו לא ניתן יהיה לפתור בעיות. הבעיה הגדולה והעמוקה שיש לפתור היא סוגיית הרפורמה המשפטית.
עמידרור מספר כי בקבוצה המדוברת ישנם מי שמתנגדים לרפורמה והשתתפו בכל ההפגנות נגדה ויש מי שתומכים בה, אך משני העברים עולה קריאה אחת לנבחרי הציבור, להגיע להסכמות. "פחות חשוב לנו תוכן ההסכמה. חשוב לנו שיגיעו להסכמה ולאחר שהגרזן הזה יוסר מעל ראשינו נכון יהיה לשבת. זה ייקח הרבה זמן, אבל אז נוכל לדון בבעיות האחרות ולהגיע להסכמות".
עמידרור מזכיר בהקשר זה את תקדים 'אמנת כנרת' לה הוא היה שותף, כאשר למעלה משבעים אנשי ציבור התכנסו לדיונים שהתפרסו על פני שנה שלמה שבסופה שישה מתוכם התכנסו בשמה של הקבוצה כולה לשבועיים שלושה של דיון ברצף ומתוך כך נכתבה אמנה. "זה לוח הזמנים שעליו מדובר", הוא אומר בהתייחס לשיח הנדרש על מנת להגיע להסכמות בסוגיית הרפורמה המשפטית.
"כדי שתהיה לנו הנחת לעשות זאת, כדי שתהיה היכולת לדבר אחד עם השני, חייבים לסגור את הפצע הזה בפלסטר ששמו הסכמה", אומר עמידרור ומציין כי גם לו עצמו ברור שלא מדובר בפתרון אידיאלי, אך מדובר בפתרון מתבקש על מנת לאפשר את השיח על הבעיות האחרות.
האם הדרישה משני הצדדים להתכנס ולא לצאת עד להשגת הסכמה לא מייצר חוסר איזון, שכן המסרבים יוכלו תמיד לסכל כל הצעה שיביאו מעצבי הרפורמה ביודעם שכל עוד לא תתקבל עמדתם הדיון לא יסתיים?
"שני הצדדים יצטרכו לוותר כי אף צד לא ירצה לצאת עם אפס הישגים. שני הצדדים יצטרכו לוותר על חלומות מאוד גדולים ועל עקרונות חשובים, אבל אם האלטרנטיבה היא שבר שלא ניתן יהיה לאחות אותו או ויתור על חלומות גדולים, עדיף לוותר על חלומות גדולים. כך אומרים גם ההיגיון וגם הרגש אם אנחנו רוצים להמשיך ולבנות הלאה את המדינה", משיב עמידרור.
"פנה אליי איש עסקים ואמר לא הפסדתי הפגנה אחת, אמרתי לו שאני הפסדתי את כולן כי אני סבור שלא נכון לעשות מה שאתם עושים. הוא אמר לי שלא זו השאלה. השאלה איך מתקדמים הלאה, והגענו למסקנה שהדרך היא הסכמה שלא תספק את שני הצדדים, ושני הצדדים לא יאהבו אותה וזה הסימן שהיא הסכמה נכונה, ואיתה צריך לשבת יחד ולראות איך חיים את 75 השנים הבאות".
לשאלת היכולת לייצר הסכמה כאשר נדמה שבין מובילי המחאה גם לא מעט אנרכיסטים שהאחריות מהם והלאה, אומר עמידרור כי לקראת המיזם בוצעה בדיקה על ידי שני מכוני מחקר שהגיעו למסקנה לפיה כשבעים אחוזים מהציבור הכללי, 75 אחוזים מהציבור היהודי, רוצים להגיע לפשרה. המשמעות היא שיש כ-15 אחוזים מכל צד שמעוניינים במלחמה עד הסוף, ולא ניתן לאפשר לשלושים האחוזים לגרור את הרוב המוחלט למאבקים שבהם הם חפצים. "תמיד יהיו אנשים שלא מרוצים. כמו בפינוי בינוי, אם יש שכן אחד שמתנגד הרוב מכריח אותו כי טובת הכלל גוברת על עמדת המיעוט גם אם הוא רעשני וצעקני יותר".