כבר בכיתה א' ידעתי איך שיר נולד. הקשבתי היטב לרדיו טייפ בסלון, שממנו בקע קולו של גידי גוב שר־מספר שהשיר הוא ממש כמו תינוק, מתחיל מבפנים, מתגלגל החוצה וכולם שמחים בו והשיר הזה, הנחמד, תופס לו עצמאות והולך לבד.
ככה למדתי שיצירת שיר היא דבר משמח ומלהיב, דמיינתי אותו כמו צחוק. על כאבי היצירה למדתי הרבה יותר מאוחר.
'איך שיר נולד' הייתה ההיכרות הראשונה שלי עם מילותיו של יהונתן גפן. שנים אחר כך, כשנסעתי מדי יום מרעננה לתל אביב ובחזרה כתלמידת האולפנית בתל אביב, הרגשתי בחוש את השיר "בסוף רמת גן יש מקום מיוחד, שם אפשר לעמוד ולהריח שוקולד". בכל פעם שהייתי יורדת בצומת עלית כדי להחליף אוטובוס הייתי לוקחת אוויר מלוא הנחיריים, מתפעלת מהדיוק בתיאור, מדקלמת את השיר ומייחלת שמישהו ייצא מהמפעל ויחליט לחלק לכל הממתינים בתחנה שורה של קוביות שוקולד, למרות שזה סתם יום של חול.
מפעל השוקולד כבר לא נמצא ברמת גן, אבל שיריו של גפן המשיכו ללוות גם את ילדיי. "יש רעם חזק חזק שלא נעים לשמוע, בעיקר אם אתה לבד" תמיד נשלף בימים של סערות חורפיות עם רעמים מאיימים, ו"הילדה הכי יפה בגן" צץ ועלה כשהקשרים בשיער הפכו מרגיזים מדי והקשו על הסירוק בבוקר. והיו עוד, גם שירי ילדות וגם שירים ישראליים, חלקם אפילו לא ידעתי שהם פרי עטו המוכשר של גפן. את הפובליציסטיקה שלו ניסיתי לקרוא והרמתי ידיים.
גפן הלך לעולמו כמה ימים אחרי מאיר שלו. גם ספריו של שלו הוקראו דרך קבע בביתנו. הוא הפך את היצור הדוחה שמעז להתיישב לילדים על הראש לאנושי באמצעות 'הכינה נחמה'. הוא היה האיש מאחורי 'אבא עושה בושות' המרגש והמצחיק, וגם 'וניל על המצח ותות על האף', שבו מככב סבא לא כל כך אמין אבל משעשע. את אבא שלי, סב ילדיי, הספר קצת הפליא, אבל את הנכדים הוא גלגל מצחוק. לספרים שכתב למבוגרים פחות התחברתי, אולי בחרתי את הלא נכונים. בקרוב אנסה שוב לגשת אליהם כי בכל זאת, קאלט. בואו נדבר רגע על שני היוצרים הגדולים האלה ועל התואר קאלט או קנון.
תרבות נטולת צ'כוב
רצף הפטירות של גפן ושלו, שניהם בני נהלל, אחד נולד חודשיים לפני המדינה והשני חודשיים אחריה, הותיר אנשים רבים חסרי מילים. שניהם היו מוכשרים מאוד, שניהם היו שמאלנים מאוד, שניהם לא אהבו בכלל את הציונות הדתית, למרות שציוניים דתיים רבים אהבו את יצירותיהם, ושניהם סימלו את הישראליות הקלאסית, את הצבריות. בעצם תלוי את מי שואלים.
אחרי התרפקות מובנת מאליה ושיח על התרומה שלהם ושינוי מקצה לקצה של לוח השידורים ב'כאן' לכבודו של גפן, נשארו החשבונות הפוליטיים. תחילה תקפו את ראש הממשלה על שהוא מתעכב עם ציוץ הספד לשלו. אחר כך נתפס שר התרבות, מיקי זוהר, כשהוא לא ידע להזכיר שיר של גפן בשלוף. הוא חטף אש. איך יכול להיות שהוא לא מכיר, האם הוא בן תרבות? ואיך הוא בכלל יכול להיות שר התרבות?
אבל אחר כך התחיל להתנהל דיון. לאט לאט הרימו את ראשם עיתונאים וגולשים מן המניין שהעזו וכתבו ברשתות שהם לא גדלו על גפן ולא מכירים את שיריו ואת מחזותיו. הם טענו בלהט שהם לא פחות תרבותיים, אבל זה כבר עורר ויכוח. אחת הגולשות תהתה איך יכול להיות שיש אנשים מן הציונות הדתית שלא מכירים את הכבש השישה עשר. עד לגילוי הזה היא חשבה שמדובר בציבור תרבותי. ואני תהיתי מה קרה לרב־תרבותיות שעליה מדברים כל הזמן, על קבלת האחר עם יצירותיו ועולמו. האם יש כאן מקום רק לתרבות אחת?
האמירות האלה החזירו אותי לשני ראיונות. אחד שהתקיים לפני שמונה שנים עם מי שהייתה אז שרת התרבות מירי רגב, שספגה עלבונות ללא הפסקה מיוצרי התרבות בישראל. רגב אמרה בריאיון ההוא "מעולם לא קראתי צ'כוב, לא הלכתי כמעט להצגות בילדותי. האזנתי לג'ו עמר ולשירים ספרדיים, ואני לא פחות תרבותית מכל צרכני התרבות המערבית. אתם לא תכתיבו לי מה נכון ומה לא נכון". גם על זה רגב חטפה קיתונות של בוז.
הריאיון השני הוא של רוני קובן עם אהרן ברק בתוכניתו 'פגישה'. ברק, נשיא בית המשפט העליון במשך שנים רבות ואבי המהפכה השיפוטית, אמר לקובן: "אני לא מכיר מספיק את המקורות היהודיים, אני מצר על כך. אני הייתי בעד שילמדו יותר יהדות". "את המשפט העברי אתה מכיר?" שאל קובן. "מעט מאוד". "גמרא?" התחנן קובן למצוא בדל ידע יהודי, "מעט, מעט ואני מצר על כך". מחוסר הידע הזה הרבה פחות אנשים התעלפו. ברק הוא גאון, בקי בשיטות משפט של מדינות אחרות ובמשפט משווה. אבל את תרבותו שלו הוא לא זכה ללמוד, או לא טרח להתאמץ על זה, מסיבות השמורות עימו.
העולם שלנו מלא וגדוש בעשייה תרבותית. בספרים ובשירים ובפזמונים, בציורים ובהצגות וביצירות מחול. מי שבקי בהם וחווה אותם מקבל השראה, עולמו עשיר יותר והכנפיים היצירתיות שלו רחבות יותר. אבל האם אנחנו מפנים מקום רק לתרבות שהעולם המערבי מחשיב כגבוהה? ליצירות ספורות שנחשבות ליצירות יסוד, כמו שייקספיר וצ'כוב או בישראל גרוסמן וא"ב יהושע, או שאנחנו מספיק פתוחים להבין שיש שלל מגזרים עם הרבה מאוד פתגמים, סיפורים, שירים ופיוטים וכל אחד מהם מביא איתו מטען תרבותי עשיר? הסופרת מאיה ערד כתבה ב'קנאת סופרות' שהנשים ננעלו מחוץ לקנון הספרותי הישראלי כי הוא נסגר ויש בו רק סופרים גברים. אבל הוא נסגר גם בפני הסופרים הדתיים כמו הרב חיים סבתו ואמונה אלון, וגם בפני יצירות מעדות אחרות וגוונים אחרים בחברה הישראלית. האם עם ישראל כולו חייב לקרוא יצירות מסוימות, שהוא לא תמיד מתחבר לעולמן של הדמויות שכתבו אותן, כדי להיחשב בן תרבות?
יודעים מה, אולי כן. אולי יש איזה קנון, בסיס שכדאי שכל עם ישראל יעבור דרכו בדרך ליצירה: התנ"ך (שמאיר שלו היה בקי בו), אגדות חז"ל, המשנה והגמרא. לי זו נראית תרבות הרבה יותר בסיסית ואותנטית, כזאת שמתכתבת עם הערכים והקונפליקטים וההיסטוריה של העם באופן העמוק ביותר. אולי הספרים האלה, שנכתבו לפני הרבה מאוד שנים, אינם שייכים למגזר אחד אלא לכל העם היהודי. הלוואי שהמילייה התרבותי בישראל היה מכיר באוצר שמונח ממש מתחת לגשר.
לתגובות: ofralax@gmail.com
***