החלטתה של עיריית תל-אביב שלא לאפשר תפילת יום עצמאות "בהפרדה מגדרית" ברחוב רוטשילד מופרכת ומונעת כך נראה, מפחד במקרה הטוב וקיצוניות חילונית במקרה הרע.
אכן, החשש מפני הפרדה מגדרית זוחלת מוצדק, ובקואליציה הנוכחית יש שטורחים ללבות אותו. ועם זאת, למנוע, הלכה למעשה, קיומה של תפילת של יום העצמאות ברחוב העיר, לא מדתית, פוגעת בציבור הדתי וראוי שתישקל מחדש.
הפרדה מגדרית היא פרקטיקה בעייתית ומפלה כלפי נשים. בשנים האחרונות היא עולה לכותרות שוב ושוב כי בציבור החרדי, בלחץ קיצוניו, ניכרת מגמת הקצנה התובעת הפרדה במרחבי חיים שבעבר לא היו נפרדים.
הדוגמאות לכך רבות ובהן ניסיונות, בכמה מקומות מוצלחים, להפרדה במדרכות; הפרדה מגדרית בקווי אוטובוס; תביעה להפרדה, לכל באי בתי העלמין, גם חילונים בכמה מקומות; הפרדה בקופות חולים; הדרה של נשים משידורי רדיו בתחנות חרדיות ועוד.
הממשלה הנכנסת, המונה רוב דתי ושלחרדים בה יש אפשרות לווטו ודרישות אולטימטיביות, הצהירה כבר בהסכמים הקואליציוניים כי היא בעד הרחבת האפשרות להדרת נשים. זאת באמצעות שינויי חקיקה שיאפשרו לתת שירותים רבים יותר בהפרדה. לצד זאת, חברי כנסת חרדים הניחו הצעות חוק שמקדמות הפרדה מגדרית כמו ההצעה להפריד בין גברים ונשים בשמורות טבע בישראל.
המגמה המסתמנת אכן מטרידה. אם תתעצם, היא תהפוך אזורים בישראל לדומים למדינות בעלות מרחב ציבורי דתי כמו כמה מדינות בשכונה שלנו במזרח התיכון. לנוכח תופעות אלו, יש מודעות ציבורית וממשלתית רבה יותר לצורך למנוע הדרה של נשים מן המרחב הציבורי.
הדבר בא לידי ביטוי בשורה של פסיקות של בג"ץ ובשורה של החלטות ממשלה שתכליתן לאזן בין הערכים ותפיסות העולם של הציבור הדתי והחרדי ומתן האפשרות לציבור זה לחיות את חייו על פי אמונתו, לבין הסכנה כי קיצונים מקרב הציבור הזה, יגררו את כולנו להידמות לאיראן. החששות הללו גברו מאוד לנוכח המהפכה המשפטית שחלק ממטרותיה הן לתת פחות משקל לערך השוויון ופחות כוח לבית המשפט לבקר החלטות של גופים ממשלתיים המאפשרות הפרדה מגדרית לא ראויה והדרת נשים.
ועם כל זאת, הקביעה המשתמעת מהודעתה של עירית תל-אביב היא קיצונית, אבל לצד האחר. לפיה, הפרדה היא הפרדה ולא משנה כלל מה ההקשר שלה. ברור שתפיסה כזו לא סבירה, לא מידתית ויש בה כפייה חילונית של ממש. אכן, הפרדה מגדרית במרחב הציבורי ככלל, אינה ראויה. ועם זאת, גם לכלל הזה יש חריגים, שראוי להתחשב בהם. אחד הבולטים שבהם הוא תפילה בציבור. גם מתנגדי ההפרדה המגדרית בקרב הציבור הדתי, אם הם שייכים לרוב המוחלט האורתודוכסי, מתפללים משני צידי מחיצה. כמעט ואין פוסקי הלכה שסבורים אחרת. לכן, גם הוועדה הממשלתית שעסקה בהדרת נשים הכירה בתפילה כחריג בו תותר הפרדה כזו.
בעוד שהציבור החילוני חוגג את יום העצמאות בבמות, הציבור הדתי-לאומי הרואה במדינת ישראל נס ופועלו של הקב"ה, מציין את היום גם בתפילה.
נכון שאפשר לקיים את התפילה הזו גם בין כותלי בית הכנסת, אבל מרגש, ראוי ומוסיף גוון מיוחד ליום הזה כאשר התפילה נעשית, ברוב עם, ברחובה של עיר. תפילה כזו מטבעה נעשית על פי גדרי ההלכה. בשולי הדברים ראוי לציין גם שהעובדה שתפילות סוף הרמדאן התקיימו בהפרדה נוקשה ואין בעירייה פוצה פה, בעוד על יהודים דתיים אסרו זאת, פוצעת עין גם היא.
תל-אביב, שחורתת על דגלה ערכים של גיוון וחופש, צריכה לפעול בכנות ושוויון גם כאשר יהודים דתיים מבקשים ל לחגוג את יום העצמאות בדרכם-בתפילה. איסור על הצבת מחיצות שלמעשה עלול למנוע את קיומה של התפילה, מפלה אותם לרעה. הפחד או הקיצוניות שמניעים אותו, אין להם מקום. בכך הוא פוגע ביכולת של ציבור שיש לו חלק ותפקיד בעיר ובארץ לחגוג בדרכו, ואינו ראוי לא לתל-אביב, ולא למדינה יהודית.
ד"ר שוקי פרידמן הוא סגן נשיא המכון למדיניות העם היהודי ומרצה למשפטים במרכז האקדמי 'פרס'. ספרו "לא אהבנו מדי" יצא לאחרונה בהוצאת "ידיעות ספרים"