כל אבא שיש עליו קילומטראז' מכובד מספיק יודע שאין מזור טוב יותר להתמודדות עם ילדים מאשר לדחות אותם לזמן מאוחר יותר. אתה רוצה שוקולד? עוד שעה. רוצה מחשב? אחרי הארוחה. הגננת אמרה שיש לך כינים? דבר איתי בדצמבר.
הרי ילדים הם יצורים שכחניים מטבעם וסביר מאוד שתוך חמש דקות הם ישכחו את הרצון הראשוני שלהם ויעברו לרצות משהו אחר, שגם אותו תדחה לאחר כך, וכן הלאה עד סוף כל הדורות.
הטעות, כמובן, היא לדחות למועד ספציפי. כי זה נותן לילדים משהו להיתלות בו, ואם למדנו משהו מהסכסוך הישראלי-פלסטיני הרי זה שאסור לתת לאויב תקווה.
אבל נאה דורש ומאוד לא נאה מקיים.
מה שהיה זה שכבר כמה וכמה חודשים שהיעקבינים הקטנים מפצירים בי שארכוש להם פלייסטיישן, מה שהגויים קוראים PS4. אני הצעתי להם במקום PS4 לרכוש להם MH3 - מנחת חינוך כרך ג'. אבל הילדים לא הביעו את אותה התלהבות, כנראה, למרבה האירוניה, בגלל בעיות בחינוך. וכאן עשיתי טעות של אבא טירון ואמרתי להם "תבקשו את זה לאפיקומן".
אבל איך אפשר להאשים אותי? הרי כשאמרתי להם את זה היינו מרוחקים שבעה חודשים מפסח, והרבה יכול לקרות בשבעה חודשים. אולי יעבור להם והם ירצו משהו אחר? אולי המשיח יבוא והמועדים ייבטלו? אולי עיון במנחת חינוך כרך ב' יעשה להם חשק לסיים את הטרילוגיה?
אבל שום דבר מזה לא קרה ואיך שהגענו ל"צפון" הילדים השליכו עליי את חצי המצה וצרחו "יש! אנחנו מקבלים פלייסטיישן!". מה שהיה מאוד לא נעים, כי ממש לידם ישבו אחיינים שלי שהצליחו להוציא מאבא שלהם פאזל 100 חלקים ומדבקות זוהרות בחושך. וגם זה בקושי.
"שברת את השוק, כפרה", אמר לי גיסי הבכור. "ראה מה חוללת באיוולתך", התאונן הגיס השני (כן, יש פערים תרבותיים בין הגיסים שלי ולא, לא ניכנס לזה כרגע).
בקיצור, היה מאוד לא נעים, אבל הבטחות יש לקיים. מה גם שביני לבין עצמי לא יכולתי שלא לחשוב שלמעשה, יותר משאני רוכש לילדים צעצוע, אני רוכש אותו לעצמי.
הרי אני שיחקתי משחקי מחשב עוד בזמן שכל שחקן על המסך היה מיוצג על ידי פיקסל בודד, מקסימום שניים. כארים עבדול ג'באר היה בייסיקלי ריבוע כמו גם לארי בירד האגדי והדרך היחידה להבחין ביניהם הייתה על ידי צבע הפיקסל והעובדה שכארים לא מחטיא מתחת לסל. בשלב מאוחר יותר הטכנולוגיה עשתה טובה וזינקה קדימה ומשחקים כמו פיפ"א 96 היו נדמים לנו כמו פסגת היצירה הדיגיטלית. היום אם תסתכלו על המשחק הזה הוא ייראה לכם כמו תמונות התלת־מימד האלה שצריך להצמיד אליהן את האף חמש דקות ואז להתרחק לאט ולספר לאנשים שראית משהו אפילו שלא ראית כלום. אבל בזמנו זה העיף לנו את המוח.
בקיצור - חשבתי שלמרות המחיר המופרז, גם סחבק ייצא נשכר מהרכישה היוקרתית.
שבוע אחרי פסח הגיע הפלייסטיישן המיוחל. הילדים כמובן ביקשו לשחק מיד, אבל אני אמרתי להם שיחכו למחר, שוב, כי למה לא למרוח אותם אם אפשר. הרי זה עוזר להם ללמוד לדחות סיפוקים וגם לשנוא את אבא. ניצחון בכל החזיתות.
אחרי שהם הלכו לישון התקנתי את הקונסולה והתיישבתי לחדש ימיי כקדם. המכשול הראשון היה להתקין משחק. מתברר שהיום זה לא הולך עם דיסקים, קל וחומר פלופי דיסק. אבל אחרי שיטוט ארוך בחנות של סוני מצאתי משחק כדורגל (חינמי! לא השתגענו) וניגשתי לדבר עצמו. כלומר, ניסיתי. הדרך למשחק הייתה רצופה במסכים מייגעים שמשוויצים באפשרויות השונות שהמשחק מביא איתו. "הידעת? בעזרת ניצחונות ניתן לצבור מטבעות שמאפשרים לך לעצב חולצה ייחודית לקבוצה שלך!". נשמה, מה אני נראה לך, ארקדי גאיידמק? אני לא מנסה להשתלט על מדינה באמצעות ניהול קבוצת כדורגל. כולה גבר בן 39 שמנסה לשכוח שמחר שוב יום שישי.
אבל ניחא, בסוף איכשהו הגעתי למשחק עצמו. וכאן התסכול הגיע לשיאו. השלט של המשחק, מה שנקרא הגיימפאד, עמוס בכפתורים משל היה קוקפיט של F-16. בזמנו היית משחק עם המקלדת, רץ עם החיצים, בועט עם D, מוסר עם S ושלום על ישראל. בשלט העתידני יש שני סטים של חיצים, ארבעה לחצנים עם צורות שונות פלוס ארבעה לחצנים עליונים. לכל אחד מטרה משלו, שלא לדבר על שילובים אפשריים שמאפשרים לך לעבור שחקן בווירטואוזיות תוך שאתה בוחר איזה עלבון אישי להטיח לכיוונו.
ואני שואל, למה צריך לסבך הכול? אתם חושבים שנחום סטלמך התלבט שעה איזה מהלך הוא הולך לעשות בזמן ששעט לעבר השער הרוסי? איזה! הוא רץ, עצם עיניים, נגח וקיווה לטוב. אז ניסיתי ללמוד את הכפתורים אבל באיזשהו שלב פשוט לחצתי על כולם ביחד, כמו קין שמכה את הבל מכל הכיוונים בניסיון לנחש מאיפה הנשמה יוצאת. אבל שלא כמו קין, אני נחלתי כישלון וקבוצה עלומה מדרום אמריקה השפילה את ניוקאסל שלי 5-0.
ועוד לא דיברנו על זה שכשאחד השחקנים היריבים עשה עליי תאקל הייתי בטוח לרגע שחליתי בפרקינסון, אלא שאז גיליתי שהשלט המנוול גם רוטט בהתאם להתרחשויות במשחק.
בארבע לפנות בוקר אשתי התעוררה לשמע צווחת תסכול רק כדי למצוא את בעלה יושב שעה רביעית רצוף ומנסה לפצח את ההגנה הבלתי עבירה של ספורטינג קנזס סיטי - הקבוצה הכי חלשה שמצאתי במשחק.
ניסיתי להסביר לאשתי שעד שאני לא שם גול אני לא יכול ללכת לישון.
"אז פשוט תעביר את הרמה של המשחק לרמה הכי קלה וזהו", היא ייעצה לי.
"זה רעיון!" אמרתי לה, "תחזרי לישון, אני כבר מסיים".
אבל בינינו, ברור שלא הורדתי את רמת המשחק לקלה ביותר. יש לי כבוד עצמי.
וכבר עשיתי את זה שעתיים מוקדם יותר.
לתגובות: jacobi.y@gmail.com
***