ביום של השביתה הגדולה במשק, שאליה הצטרפו גם בתי החולים, ישב אבא של ילדה חולת סרטן עם בתו בבדיקת קולונוסקופיה – בדיקת פנימית קשה במיוחד של דרכי העיכול והמעיים.
לפתע שומע האב רופא שנכנס למחלקה ומודיע לכולם: "תעצרו הכול, תודיעו לשאר הילדים שמחכים שדוחים להם את הבדיקה בשלושה ימים". האב ההמום התקשה להאמין למשמע אוזניו. בתו אומנם עמדה לסיים את הבדיקה, אבל הוא הבין היטב את השלכות ההוראה הזאת על שורה ארוכה של ילדים מעונים שהמתינו אחריהם: מדובר בילדים שסובלים מבעיות חריפות בדרכי העיכול, וכעת ימשיכו לסבול מהן עוד שלושה ימים. כדי לגשת לבדיקה הם עברו ויצטרכו כעת לעבור שוב מסכת הכנה קשה לא פחות. "פשוט רוצחים", סיכם האב בפשטות. אבל ההסתדרות הרפואית כבר החליטה: הקורבן הזה, כמו עוד רבבות חולים ששילמו מחיר בריאותי גבוה ובלתי נסבל באותו יום, כדאיים להקרבה על מזבח הדמוקרטיה.
ההסתדרות הרפואית (להלן הר"י) היא ארגון מקצועי אשר מייצג את כל הרופאים בישראל. משכך הוא א־פוליטי בהגדרתו, ותפקידו כפי שניסחה הנהלת הר"י עצמה הוא "להגן על זכויות החולות והחולים ועל זכויות הרופאות והרופאים, על מערכת הבריאות, איכות הרפואה, בריאות הציבור, האוטונומיה המקצועית, הכשרת הרופאות והרופאים, כמו גם על ערכי יסוד של אתיקה רפואית, צדק חברתי, חמלה, שוויון ועזרה הדדית". על אף שהטקסט הזה נכתב על ידי הר"י עצמה לפני שבועות ספורים במסגרת סקר שנערך בין הרופאים, כנראה שיש מי שסבל שם מבעיות בהבנת הנקרא. החלטתו של יו"ר הר"י, פרופ' ציון חגי, להצטרף לשביתה הכללית במשק כמחאה נגד הרפורמה הייתה צבועה בצבע פוליטי עז, והייתה ההפך הגמור מהגנה על זכויות החולים, אתיקה רפואית, צדק חברתי וכל שאר הביטויים שהתפוגגו להם בעשן ההפגנות.
את זעקת החולים חסרי הישע בקושי היה מי שהשמיע, אבל מתברר שהזעקה כלואה גם בריאותיהם של מאות ואלפי רופאים שחוששים לזעוק אותה. יש להם דעות אחרות, או שיש להם אותן דעות אך הם סבורים שאין מקום להביע אותן במסגרת יחסי הנאמנות שבין הרופא לחולה. אבל בדומה לשדה האקדמי, גם כאן האימה מפגיעה מקצועית במי שלא יצדיע לדגל האדום עשתה את שלה ורופאים בכל בתי החולים ושירותי הרפואה זעמו, כאבו – ושתקו.
מניפולציה מתוכננת
לפני כמה ימים נפרצו סדקים בחומת ההשתקה. במכתב גלוי וחריף שעליו חתומים כ־800 רופאים ורופאות מכל גוני הקשת הפוליטית, דרשו הרופאים מהר"י ומהעומד בראשה, פרופ' ציון חגי, לעצור את הפוליטיזציה האסורה והפוגענית של הר"י. "אין כל צורך להסביר כי הר"י – ארגון מקצועי המייצג את כלל הרופאים במדינת ישראל – היא גוף א־פוליטי", פתחו הרופאים את מכתבם, "זוהי הנורמה המקובלת באיגודים מקצועיים בכל העולם, ואף בוועידת הר"י ה־44 נקבע ברוב של 76 אחוזים מהחברים כי 'ההסתדרות הרפואית היא ארגון פלורליסטי א־פוליטי, ארגון שהוא בית לכל הרופאים במדינת ישראל, רופאים שמגיעים מכל קצוות הקשת הפוליטית, וכך צריך להישאר גם בעתיד'".
על אף ההחלטה שהתקבלה ברוב קולות של חברי הר"י שמדובר בגוף א־פוליטי, התקבלה באותה ועידה גם החלטה הופכית לחלוטין: לצאת למשאל בקרב חברי הר"י שיתווה קווים מנחים בנוגע לפעילות הר"י ביחס לתהליכי חקיקת הרפורמה במערכת המשפט. "עצם ההחלטה לבצע משאל יש בה מן התימה: אם הר"י היא ארגון פלורליסטי א־פוליטי, הרי היא מנועה מלעסוק בסוגיות פוליטיות, ואם כן, לשם מה המשאל?" תוהים מאות רופאים.
מאוחר יותר יצאה הר"י בהכרזה לתקשורת שעל פי תוצאות המשאל קרוב ל־90 אחוזים מהרופאים מתנגדים למדיניות הממשלה. פצצת הרייטינג התקשורתית הזאת, מסבירים הרופאים במכתב, היא עיוות מוחלט של תוצאות הסקר. הסקר עצמו, הם מגלים, היה מורכב משאלות מסכים/לא מסכים לערכי יסוד רפואיים בסיסיים של יחסי רופא וחולה ועוד, ולא ניתן בשום צורה להסיק ממנו על עמדותיהם הפוליטיות של הנשאלים. "מדובר בעיוות חמור של תוצאות הסקר", הם קובעים, "שמלבד היותו לוקה במספר רב של הטיות מסוגים שונים, לוקה כפי הנראה בהטיה מהסוג הגרוע ביותר: מניפולציה מתוכננת, שנועדה לשמש לצרכים פוליטיים".
אבל לא בזאת סיימו ראשי הר"י את מסע התעמולה שלהם נגד הרפורמה. כאמור, הצעד החמור יותר היה השבתת בתי החולים, שלדברי הרופאים הייתה בלתי־חוקית, "הן מפני שלא עמדה בתנאים הפרוצדורליים המתירים שביתה של רופאים, הן מאחר שזוהי שביתה פוליטית, האסורה לפי החוק ולפי העקרונות המנחים איגודים מקצועיים", ובנוסף לכך היא התקיימה בניגוד מוחלט לעמדת רוב הרופאים שאותם אמורה הר"י לייצג, כפי שהתבררה בוועידה הנ"ל.
הרופאים קובלים לא רק על אי־חוקיותה של השביתה, אלא כואבים את הפגיעה החמורה בציבור המטופלים, שלדבריהם, "גם כך נמצאים בתקופה קשה ומערערת, והיחסים המקודשים בין הרופא לחולה היו עבורם בבחינת חלקת אלוקים קטנה, אי של יציבות ותקווה".
במכתב מתואר כי רופאים רבים מדווחים על תגובות של פחד וחוסר אמון של מטופלים בעלי דעה פוליטית שונה מזו שהביעו ראשי הר"י בתקשורת ובאמצעות צעדי ההשבתה. מטופלים בעלי חזות דתית חוששים שלא יקבלו טיפול מיטבי מרופאים שעונדים בגאווה סממנים פוליטיים על בגדיהם ותולים כרזות בעלות אופי פוליטי מובהק על דלתות המחלקות. במקרה אחד, הם מספרים, נתלתה מודעה פוליטית על דלת מחלקת טיפול נמרץ ילדים (!) וגרמה אי־נוחות רבה בקרב חלק מהמשפחות, עד כדי חשש אמיתי לשלומם של ילדיהם המאושפזים ברחבי בית החולים.
"וזוהי בעינינו הבעיה החמורה מכול", הם כותבים, "זיהום היחסים בין רופא למטופל ובין צוותי הרפואה לבין עצמם, יחסים שהתקיימו עד כה בהרמוניה מופלאה, שידעו להתעלות מעל חילוקי הדעות על מנת לרפא, לעזור, לתת סעד ומזור. אם נזהם את השטח הנותר הזה – אבדנו!"
איזמל, סטטוסקופ וסטיקר נגד הדיקטטורה
מאות החותמים על המכתב מייצגים עוד מעגלים רחבים של אלפי רופאים שחששו להזדהות, להביע דעה ולחתום פן יאונה רע לעתידם המקצועי או שמא יבוטל הקידום שהם מצפים לו. גם בקרב החותמים, בודדים מוכנים להתראיין בגלוי ולומר אפילו את המתבקש והבלתי ניתן לערעור – לדבר על מקצועיות, על ניטרליות, על זכויות חולים ורופאים ושמירה על המרחב המקודש הזה של חיי אדם.
מי שניאות באומץ לפרוש בפנינו את היריעה בנוגע למחאת הרופאים הוא ד"ר יובל מרוז, רופא מרדים בבית החולים הדסה עין כרם. את התנהלותה הפוליטית השערורייתי של הנהלת הר"י הוא מחלק לבעיה במהות ובעיה בדרך: "במהות, הר"י לקחה צד בוויכוח הפוליטי בצורה הכי ברורה שיש, על אף שהיא עוטפת זאת במכבסת מילים של שוויון ושמירה על הדמוקרטיה. היא הצטרפה לשביתה הפראית במשק מהרגע להרגע, כאשר אין שום דבר שקושר באופן קונקרטי ומקצועי בין נושא השביתה לנושאים רפואיים מקצועיים. הם פשוט הצטרפו למחאה נגד הממשלה, באופן לא חוקי ולא מוסרי, כשבין זה ובין ענייני רפואה אין דבר וחצי דבר. זו שביתה עם רקע פוליטי מובהק".
הבעיה השנייה בעיניו היא הדרך: "הם עצמם נושאים את שם הדמוקרטיה לשווא. הרי שבוע וחצי קודם לכן נדחתה בהצבעה דמוקרטית בוועידת הר"י ההצעה שהר"י תצטרף למחאה. אבל ראשי הר"י הלכו כגנבים בלילה וקיבלו על דעת עצמם החלטה להצטרף למחאה. הם רמסו החלטה דמוקרטית ועשו דין לעצמם. לא שאני חושב שהר"י צריכה להיות בצד של הממשלה, אלא שעליה לעסוק בענייני רופאים וחולים בלבד".
ובזמן שקולות הרופאים נגנבים לצורך המאבק הפוליטי, אומר מרוז, והר"י מועלת בחובתה לדאוג לרופאים ולחולים, הפצועים בשטח משלמים את המחיר. "יש היום פחד אצל מטופלים שנראים כמי שתומכים ברפורמה ללכת לקבל טיפול בבתי חולים", הוא מניח את המילים הקשות על השולחן. "שמעתי אנשים ששאלו לפני שהלכו לטיפול באיכילוב אם כדאי להם להסיר את הכיפה או את כיסוי הראש כדי שיקבלו טיפול. היה גם מקרה של מטופל חובש כיפה שהגיע לרופא במרכז הארץ, ומשראה הלה את הכיפה החל הרופא לצעוק: בגללך המדינה נהרסת!". אבל גם בלי המילים והצעקות, שחצו מזמן כל גבול של אתיקה, התחושה שמקבל כל מי שבא בשערי בתי החולים מעוררת פחד אצל מטופלים ממחנה מסוים. מרוז מראה תמונה של כניסה לטיפול נמרץ ילדים בהדסה, עם הסטיקר האדום "הרופאים נלחמים על חיי הדמוקרטיה". "מיון ילדים זה אולי המקום הכי קשה שיש. מה צריך לחשוב הורה שהילד שלו מאושפז בטיפול נמרץ במצב קריטי והוא עצמו לא נראה מהמחנה הנכון? רופאים עונדים סטיקרים בעצמם, והר"י לא אומרת מילה וחצי מילה".
ולא רק המטופלים מפחדים. "כל רופא שלא מיישר קו נתון ללחצים והפחדות", מגלה ד"ר מרוז. כשהאווירה במחלקות היא של הפקרות מקצועית מוחלטת – כמו ביום שבו רופאים באיכילוב פשוט עזבו את התורנות באמצע היום ויצאו להפגין באין פוצה פה ומצפצף, ברור מה תחושתו של רופא שלא נמצא באותו צד של המתרס. גם השיח של הרופאים עצמם מאיים: פרופ' דורון קופלמן, יו"ר איגוד הכירורגים, כתב פוסט מחליא שבו הוא מתאר את המאבק הנוכחי בין השאר כמאבק בין "איכות לזוהמה מנטלית". הוא כמובן לא התנצל, הר"י אפילו לא טרחה לגנות. "רופאים חוששים להביע דעה. הם מבינים באיזה צד מרוחה החמאה וחוששים לקידום שלהם. כשהם רואים את התנהלות הר"י הם מבינים שיש להם סיבה לפחד. הרופאים הפכו להיות אנוסים".
מרוז מדגיש כי המחאה שלו ושל שאר הרופאים נגד הר"י אינה קשורה כלל לעמדתם הפוליטית בנוגע לרפורמה. "חלקנו מהימין, חלקנו תומכים ברפורמה, אבל כולנו רוצים לשמור את הר"י מחוץ לפוליטיקה. ליצור בבתי החולים סביבה תומכת וניטרלית לרופאים ולחולים".
פנינו ליו"ר הר"י, פרופ' ציון חגי, בבקשת תגובה לטענות הרופאים נגדו, והוא בחר להשיב: "הנושא שהועלה על ידי הרופאים יידון ביני לבין הרופאים".
לתגובות: [email protected]
***