אנחנו אוהבים לעקוץ את נבחרי הציבור שלנו, אוהבים מאוד. לטעון שכל מעשיהם מכוונים כנגד עצמם, ולהוכיח זאת באותות ובמופתים. זה אפילו נכון לעיתים קרובות, אך הרחק מעין התקשורת נבחרי הציבור שלנו בכנסת ובממשלה מקדישים שעות ארוכות ומחשבה רבה לתקן תקנות שייטיבו עם הציבור הרחב. יש והתקנות הללו אכן מיטיבות איתו, ומבלי משים איכות החיים של האזרחים בישראל משתפרת, אך יש גם מקרים – כמו חוק התובענות הייצוגיות – שבהם הכוונות אכן היו טובות, אך סעיפי החוק היבשים התגלגלו מעורך דין מפולפל אחד לחברו והתרחקו כמטחווי קשת מטובת הציבור בפועל.
זו המסקנה, גולת הכותרת, מתוך דוח ארוך ומפורט שעליו עבד בשנתיים האחרונות צוות במשרד המשפטים, בהובלתה של המשנה ליועמ"שית עורכת הדין כרמית יוליס. קרוב למאה עמודים שמסכמים ישיבות רבות של אנשי מקצוע מהמשרד ומהגורמים השונים שרלוונטיים לתחום התפרסמו בשבועות האחרונים לצורך קבלת הערות מהציבור. המטרה, בסופו של דבר, היא לגבש חבילת המלצות למחוקקים, על מנת שיתקנו את לשון החוק כך שאכן תגן על הצרכנים ולא רק תתפיח את כיסי משרדי עורכי הדין.
מספר התובענות עלה אסטרונומית
חוק תובענות ייצוגיות עבר בקריאה שלישית בכנסת בשנת 2006, והוא בא לכסות שטח אפור שאותו ניצלו חברות גדולות ובתי עסק כדי להגדיל רווחים על חשבון הצרכנים. ככל שבעל עסק מטעה או מנצל לרעה צרכן ספציפי בצורה דרסטית, ללקוח עומדת הגנת הצרכן הרגילה הקבועה בחוק והוא יכול למצות את זכויותיו מול בעל העסק בבית המשפט. הפרצה שנמצאה היא הטעיות רוחביות בסכומים קטנים נגד כלל צרכנים, עניין שאינו משתלם לאזרח היחיד לעמוד עליו בבית משפט. זו יכולה להיות הפחתה קלה במשקל של מוצר או מידע מטעה על טיבו. החוק קבע: נציגי הנפגעים יכולים להגיש תביעה ייצוגית בשם כלל הנפגעים, מבלי לקבל את אישורו של כל אחד מהם. כך הסכומים מצטברים והופכים למשתלמים ביותר לעורכי הדין, החברה הפוגעת סופגת עונש מרתיע והציבור מקבל בסופו של דבר את הכסף שנלקח ממנו בחזרה.
הכשל, שהלך והתעצב עם השנים, נוגע לקשר שבין ההליך ובין התכלית המבוקשת שלו – טובת הציבור. מהנתונים שאסף הצוות במשרד המשפטים עולה תמונה של תעשייה משגשגת הרחק מכיסם של הנפגעים. רק הנתון הבסיסי, זה שלא אמור להיות לו שום צבע או ריח, כבר מספר חלק גדול מהסיפור. אם בשנים הראשונות שלאחר החקיקה, 2012-2006, מספר התובענות לא חצה את רף ה־500 בשנה, הרי שבשנים האחרונות הממוצע עומד על כ־1,500 תובענות בשנה. השיא נקבע בשנת 2020, בה הוגשו לא פחות מ־2,253 תובענות. הנתון האסטרונומי הזה כשלעצמו כבר רומז שככל הנראה אין מדובר בנסיקה במקרי ההונאה והרמאות אלא בפרצה שקראה לעורכי דין. הנתונים שמאחורי המספרים האלה מאששים גם הם את המחשבה הזאת ומראים כיצד עובדת השיטה.
ניקח למשל את שנת השיא, 2020. בשנה הזאת הסתיימו 811 תיקים בתובענות ייצוגיות. אך כיצד הסתיימו? ובכן, ב־85 אחוזים מהתיקים, קרי 688 מהם, הסיום העגום היה משיכה של התביעה או דחייה שלה על הסף. כלומר, הרוב המוחלט היו מין ניסיון הרפתקני לגרוף רווחים בסגנון גלגל המזל, ולא מלחמת צדק למען הציבור והטלת מורא על נוכלים. אם נרחיב את המבט, בשנים 2021-2016 הנתון עומד על 22 אחוזים בלבד של תיקים שבהם התקבלה תוצאה המיטיבה עם הציבור, כמו פיצוי כספי או החזרה של מוצרים.
מחקר מעמיק יותר של הצוות בדק ומצא כיצד עובדת השיטה. מתוך השוואה של כתבי תביעה שונים שהוגשו, נמצא שרבים מהם פשוט משוכפלים ורק שם הנתבעת בהם שונה. זו תופעה שמתרחשת בעיקר בתחומים שמעוגנים בחוק אך האכיפה והקיום שלהם רופפים, ועורכי הדין מנצלים זאת כדי להגיש תביעות בסיטונאות. דוגמה שמובאת בדוח היא תחום הנגישות לנכים. על פי החוק גם אתרי אינטרנט צריכים להיות מונגשים ללקויי ראייה ושמיעה ולבעלי מגבלות רלוונטיות אחרות, אך המצב בשטח הוא שאין אכיפה והוראת החוק אינה מיושמת באתרים רבים.
עורכי דין שזיהו את מכרה הזהב הכינו נוסח אחיד של תובענה, והגישו אותה עשרות פעמים בחילוף שם האתר בלבד. בתחום הזה קיים יתרון מיוחד לתובעים סיטונאיים: החוק פוטר מתשלום אגרה על תביעות נגישות, כדי לעודד אכיפה עקיפה בתחום חשוב שכזה. על פי הנתונים שאספו במשרד, 70 אחוזים מהתביעות בתחום הזה הן של עורכי דין סדרתיים, כאלה שהגישו מאה ויותר תביעות בתחום. הם כמובן לא מתכוונים לנהל הליך ארוך עד פסק דין בכל התיקים. המודל הכלכלי שלהם אחר: באפס טרחה הם מגיעים להסדרי הסתלקות עם הנתבעים, כך שהאחרונים מתחייבים לפצות את הנפגעים בסכום מועט יחסית, ועורכי הדין גוזרים ממנו את שכר הטרחה שלהם. כשמכפילים סכום קטן ביותר ממאה תביעות, מגיעים למכרה זהב של כסף קל לעורכי דין בלי שום תקנה לציבור.
וזה למעשה עיקר הסיפור, על פי טענות משרד המשפטים. תחום התובענות הייצוגיות הפך מתקנה לתועלת הציבור לתעשייה פנימית של מגזר עורכי הדין בישראל. הדוח מתאר דינמיקה דומה גם בתובענות רציניות שמתנהלות ומתבררות עד תומן, אך גם הן משרתות בעיקר את המייצגים. זה מתחיל בסכומי התביעה, שברוב המקרים מופרזים בכמה מידות משווי הפגיעה עצמה. כדי לסבר את האוזן, על פי מחקר שנערך ב־2014, סכום החציון (הממוצע נמצא הרחק למעלה, בשל כמה תביעות עתק) של גובה התביעות עומד על כ־25 מיליון שקלים, בזמן שחציון הפיצויים שנפסקו בפועל הוא פחות מ־100 אלף שקלים. גם כאן ניכרת טביעת האצבע המוכרת של שיטת מצליח.
הכול עומד על שיטת תשלום השכר. עורכי הדין רשאים לגזור את שכרם באחוזים מהסכום שייפסק, מתוך מחשבה שזה יהווה בשבילם תמריץ לפעול לתועלת הציבור. בפועל מגיעים המייצגים בקריצת עין עם הנתבעים להסדרים שמבטיחים שכר טרחה גבוה לעורכי הדין לצד הפסד מינימלי לנתבעים. הא כיצד? ברוב המקרים הסעד שנפסק בהסכמת שני הצדדים הוא שובר קנייה בחנות או הנחה על דגם מסוים, סעד שברובו אינו מגיע לציבור. מי שקנה סנדלים מקולקלים לבנו לפני שבע שנים, כנראה לא ישוב לחנות הנעלת הילדים עם בנו בן ה־17 כדי לממש שובר. באופן הזה שומרים הנתבעים אחוזים גדולים מהפיצוי שנפסק להם בכיסם, אך עורכי הדין עדיין גוזרים את שכר הטרחה שלהם מהסכום התיאורטי ולא מהשבתו לציבור בפועל.
תחום השקילות במוצרים הוסדר
הדוח שחיברו מומחי משרד המשפטים חריף, מגובה בנתונים ומציג מסקנה ברורה מאוד על עולם התובענות הייצוגיות והכשלים הבולטים שבו. אבל כשהולכים לדבר עם עורכי הדין בשטח, כלומר אלה שמשרדיהם עוסקים בתובענות ייצוגיות ועומדים דבר יום ביומו מול בית המשפט בהסדרי פשרה או פסקי דין, הנתונים מקבלים גוון שונה.
עורך דין ותיק המתמחה בתובענות ייצוגיות שעימו שוחחנו נמנע מלדבר בשמו, מפני שבמהלך עבודתו הוא עומד באופן שוטף מול נציגי הפרקליטות, אך המסקנות של מחברי הדוח אינן מקובלות עליו. גם בנתון הבסיסי, זה שמוכיח לטעמם של מחברי הדוח את מספרי הענק של תביעות השווא, הוא לא מודה. לפי ההסבר שלו, הסתלקות מתובענה ייצוגית אין פירושה התקפלות או ירידה של התובעים מהעץ. ההפך הוא הנכון. תכלית חוק התובענות הייצוגיות הוא להגביר אכיפה על גופים מסחריים באמצעות האזרחים, ובכך לחזק את שלטון החוק. בפועל, הליך של הסתלקות מלווה תמיד בהתחייבות של הנתבעים לתקן את העוול שגרמו ולהימנע ממנו בעתיד. שכר הטרחה אינו המטרה, ויש לו גם הוכחות בשטח.
תחום השקילות במוצרים, כך הוא מראה באמצעות כמה הסדרים שהתקבלו, היה פרוץ לחלוטין. אדם קנה בסופרמרקט סטייק יקר לפי משקל, ושילם בפועל עוד כמה שקלים על משקל האריזה. אחרי סדרת תובענות ייצוגיות, שחלקן הגדול הסתיים בהסתלקות, המצב השתנה לחלוטין. בדקו בסופר שליד ביתכם: משקל האריזה מצוין, והוא מקוזז מהמחיר. אל התוצאה הזאת הגיעו הלקוחות לא דרך אכיפה משטרתית או עבודה של המחלקה הכלכלית בפרקליטות אלא דרך תובענות ייצוגיות.
גם הטענות על שכר הטרחה של עורכי הדין לעומת הסעדים הגרועים שמוצעים לציבור אינן מחוברות למציאות לשיטתו. אותו עורך דין שלח לי פסקי דין שקיבל בתיקי תובענה ייצוגית, ובהם מתנה השופט באופן ברור את שכר הטרחה של עורכי הדין במימוש הסעד על ידי הציבור. כך, בפסק דין לגבי הונאה כשרותית גדולה במוצרי ירקות קפואים, קבע השופט כי עורכי הדין יקבלו רק 15 אחוזים עם קבלת פסק הדין, ואת היתרה יקבלו בכפוף למימוש הפיצויים על ידי הציבור. המקובל, על פי עדותו, הוא לחלק את שכר הטרחה כך שמחציתו תתקבל עם פסק הדין ומחצית השנייה לאחר השלמת העברת הפיצוי כולו לציבור.
"מה שכן נכון הוא שיש 'חתולי רחוב'", הוא מודה. "יש עורכי דין שבאים כדי לגזור גרושים בתיקים לא חשובים ובאופן סיטונאי. זה קורה בעיקר בתחומים שאין בהם אגרה של אלפי שקלים על הגשת תביעה, כמו נגישות. בזה אני מסכים שצריך לבצע תיקון ולהוסיף אגרה. אך בשאר התחומים חוק התובענות הייצוגיות שיפר מאוד את האכיפה ואת שלטון החוק וחסך לציבור כסף רב. זה נכון לגבי הפיצויים שהוחזרו להם, ועוד הרבה יותר מזה בעצירה של הרמאויות ויצירת הרתעה מפניהן בעתיד".
האחריות על משרד המשפטים
בחזרה לזווית של משרד המשפטים. למחברי הדוח יש גם רעיונות לשיפור. הם מציעים למחוקק לשנות את האיזון בחוק התובענות הייצוגיות כך שהכף תיטה מעט מהצד של שיטת מצליח אל שיקולי רווח והפסד. זה דורש שני צעדים במקביל: ראשית להגדיל את רף תשלומי הוצאות המשפט במקרה של תביעת שווא שתידחה על הסף, ובמקביל לקבוע שברירת המחדל היא שהם יושתו על עורכי הדין המייצגים. צעד כזה עשוי להפחית דרסטית את כמות התובענות המוגשות מדי שנה ולהחזיר אותה לגבול הסביר.
צעד נוסף שעשוי לעודד את המייצגים לעבוד לטובת הציבור ולא רק למען שורת הרווח שלהם הוא שינוי הסעדים שעליהם יכולים הצדדים להסכים. כפי שהסברנו קודם, ברוב המקרים מסכימים הצדדים על סעד שאינו מגיע ברובו לציבור ומיטיב בעיקר עם הנתבעים והמייצגים. קביעה ברורה בחוק כי רק סעד של החזר כספי לכל נפגע שידרוש זאת יאושר בבית המשפט, עשויה להגדיל דרמטית את ניצול הפיצויים על ידי הציבור. אם השכר הגבוה של עורכי הדין יגרום לכך שהלקוחות שרומו יקבלו בחזרה את כספם ובעל העסק הרמאי יספוג מכה קשה בכיס, אין עינינו צרה בהם.
המלצה אחרונה ראויה לציון בהקשר הזה היא הרחבת זכות העמידה של עמותות וארגונים הפועלים למען הציבור בתביעות ייצוגיות. כיום יש בישראל לא מעט עמותות שהוכיחו את עצמן בעבודה מאומצת וכנה למען הצרכן והאזרח. ככל שכובד המשקל בתחום התביעות הייצוגיות יעבור מעורכי הדין אליהן, כך גובר הסיכוי שהמטרה האמיתית של התביעה תהיה טובת הציבור. לשם כך ממליצים מחברי הדוח לשנות את החוק כך שלא רק מי שנפגע באופן אישי יוכל להגיש את התובענה בשם הציבור, אלא גם ארגוני חברה אזרחית שיוכיחו שאכן נגרם נזק לציבור או קיים חשש ממשי לכך.
עורך הדין שעימו שוחחנו סבור שתיקוני חקיקה הם דבר מיותר. למעט תחום הנגישות, שבו הסכים שיש להגדיל את האגרה, בנוגע לשאר התחומים יש כבר היום תרופה בחוק. על פי חוק התובענות הייצוגיות כל הסדר בין הצדדים דרוש אישור של היועץ המשפטי לממשלה, כדי לוודא שטובת הציבור נשמרת. אם אכן יעשו אנשי משרד המשפטים מלאכתם נאמנה, הם יוכלו לוודא בכל הסכם את קיומו של סעיף המתנה את שכר הטרחה בהעברת הפיצוי בפועל, וכך לשמור על האינטרס הציבורי. מינוי צוות, הגשת דוח ארוך והמלצה לחברי הכנסת על תיקוני חקיקה עשויים להישמע טוב, אך למען האמת עדיף להגיע אל המשרד האפור שלך מדי בוקר ולבצע את המשימות שעליהן הופקדת.
לתגובות: yoniro770@gmail.com
***