ערפל הקרב השורר במדינה מאז תחילת הפגנות/מהומות תשפ"ג מקשה על כולנו לחזות את פני העתיד – משימה שגם בימים כתיקונם נועדה על פי רוב לכישלון. קשה לדעת לאן כל זה יוביל. אתמקד על כן בקריאת כיוון.
נתחיל עם התשתית העובדתית: מדינת ישראל נוסדה וגדלה על האתוס הציוני החילוני שכלל אי אלו תוספות יהודיות בעלות אופי פולקלורי בעיקר. האתוס הזה לא דיבר אל החרדים, אך היה מקובל על רוב רובה של הציונות הדתית שהזדהתה עימו, בפרט עם ערכי הגבורה הפיזית. עקב הילודה הגבוהה הן של החרדים והן של הדתיים הלאומיים חל בעשורים האחרונים שינוי דמוגרפי. כך קרה שחלק מהמיעוט שעד כה הסתפק בתקציבים, קרי החרדים, או בלהתאים את עצמו לתנאי המערכת (החילונית), קרי הציונות הדתית על שלל גווניה, שואף עתה, בחסות תוצאות הבחירות המשקפות את הדמוגרפיה המשתנה, ליותר: לייהודה של המדינה היהודית. הקדנציה הקצרה של ממשלת בנט לפיד, הממשלה החילונית ביותר שהייתה כאן בעשורים האחרונים – למרות הכיפה שעל ראש מי שעמד בראשה – מצטיירת על רקע מגמה כללית זו כאפיזודה.
זו הייתה כנראה גם ההבנה של חלק גדול מחברי הממשלה הנוכחית שיצאה לדרך לא רק כדי ליישם מדיניות ימין על מלא אלא, כאמור, גם כדי לדאוג לייהודה של מדינת היהודים. אלא שהשמחה על העלייה לשלטון לוותה בכמות בלתי נתפסת של קולות צורמים שבקעו מספסלי הקואליציה ושסיפקו לשמאל את האמתלה ליצירת הכאוס ששורר כאן מאז תחילת ההפגנות. עם זאת, היום ברור לכולם שהרפורמה המשפטית – שבשל העיזים שהוכנסו בה הייתה אכן קיצונית מדי – היא רק הקש ששבר את גב הגמל.
האליטה החברתית, אלה שמשלמים את רוב המיסים במדינה, הפקידות הלא נבחרת שיושבת על הברזים במוקדי הכוח הפוליטיים, המשפטיים, האקדמיים והצבאיים – בסיוע מסיבי של התקשורת המגויסת – לימדו אותנו לקח חשוב. לא נעים, אבל עלינו להודות: אנחנו עוד לא שם. סמוטריץ' לא יכול להחליף בן רגע את הפקידוּת במשרד האוצר וגם לא לגרום לכך שהכנסות המדינה מהמגזר החרדי יגדלו; גלנט לא יכול (וכנראה גם לא רוצה) לנקוט עמדה הסותרת את עמדת רוב רובה של הצמרת הביטחונית; בן גביר מתקשה להדיח בכירי משטרה סוררים; לוין אינו שולט על מאיישי המשרות הגבוהות במשרד המשפטים, ונתניהו יתקשה – אני לא יודע בדיוק למה אבל כך זה נראה – לפטר את היועצת המשפטית של ממשלתו שלו. אלה עובדות שאיתן נצטרך כנראה לחיות בזמן הקרוב תוך כדי חתירה מתמדת ועיקשת לשינוי מבני ופרסונלי הדרגתי, ובעיקר לא צעקני.
במדינת ישראל, כמו במדינות רבות אחרות, יש שליטה רבה למה שמכונה בפי המבקרים "דיפ סטייט" (שלטון המסתתר במעמקים, מתחת לדרג הנבחר הגלוי לעין): אותם פקידי ממשל שיושבים שנים רבות ולפעמים אף עשרות שנים על כיסאותיהם במשרדי הממשלה השונים ולא הולכים לשום מקום, גם לא בחילופי השלטון כי קשה, בלתי אפשרי או לא נכון לפטרם. מצב זה לא ישתנה, כי גם מבחינה עניינית אי אפשר להחליף אנשי מקצוע כל שנתיים ואפילו לא כל ארבע שנים. אי אפשר לנהל מדינה בלי פקידות מקצועית בעלת ניסיון.
אף כי יש לצפות מפקידים גבוהים במשרדי הממשלה שינסו בכל כוחם ליישם את המדיניות של כל ממשלה נבחרת, קשה מאוד למנוע את אלפי הדרכים לטרפודה המוכרות רק להם ואינן מוכרות לשר הטרי שנכנס. ואם, לצורך הדיון, 90 אחוזים מפקידים אלה שמאלנים ולא ניתן או קשה מאוד לפטרם (ועוד יותר קשה למצוא להם בתוך זמן סביר תחליף מקצועי ראוי), אזי המדיניות של השר תיתקל באין־סוף קשיים. נתניהו יודע את זה, ובינתיים, אין לי ספק בכך, התודעה הזאת חלחלה גם לבן גביר ולסמוטריץ'.
אז מה עושים? עובדים לטווח בינוני ורחוק, בדיוק ההפך ממה שנעשה מאז כינון הממשלה הנוכחית. לממשלה ההומוגנית ביותר שהייתה כאן בשנים האחרונות נשארו, אם היא תתנהל בחוכמה, עוד ארבע שנים. עד כה לא רק שהיא התנהלה בדרך קצרה־ארוכה, היא גם אפשרה לצעקנים למיניהם לייצג אותה ציבורית. התקשורת קפצה על צעקנים אלה כמוצאת שלל רב. צריך לחדול מדרך זו ולצאת לדרך ארוכה־קצרה עם כמה שפחות דיבורים מתריסים.
להערכתי בג"ץ לא יחזור למלוא שלטונו גם אם הרפורמה המשפטית תיושם רק באופן חלקית. סמכויותיו יקוצצו במידה זו או אחרת. פשרה בעניין הרפורמה הכרחית כדי להוציא לשמאל את האוויר מהמפרשים. או אז יתחיל המאבק האמיתי על ייהודה של המדינה היהודית. לשם כך יש לגייס תמיכה מהציבור המצוי במרכז הפוליטי והדתי. את זה לא עושים באמירות שנתפסות על ידי אותו מרכז, ובצדק, כקיצוניות במקרה הטוב וכהזויות במקרה הפחות טוב. זה לא אומר לוותר על עקרונות. אפשר וצריך לומר שארץ ישראל שייכת אך ורק לעם ישראל, אפשר וצריך לומר שלעולם לא ניתן לסנכרן את תרבות הלהט"ב עם תורת ישראל. אפשר לומר הרבה מאוד, כמעט הכול, אבל כמו שאומרים הצרפתים...c'est le ton qui fait la musique, זה הצליל שעושה את המנגינה.
אפשרות קירובו של מרכז המפה הפוליטית לערכי הציונות הדתית – היעד המוצהר של הנהגת מפלגת הציונות הדתית (בצלאל סמוטריץ' דיבר על כך שוב ושוב במערכת הבחירות האחרונה) – התרחקה מהאופק שלנו באופן ניכר. דרוש תיקון. חייבים לגבש אסטרטגיה ארוכת טווח להגשמת משימה חשובה זו. כי זה מה שעם ישראל צריך.
***