ב-2001 נפתח מחזור ו' של גדוד נצח יהודה. את הטירונות עשו החיילים הנרגשים במתקן אדם, שם הוקפו החיילים בחומות כדי שיהיו מנותקים משאר החיילים בבא"ח, ושלא יראו מראות שחלילה יחלישו את הרוחניות שלהם.
חלק מהמפקדים היו בוגרי הגדוד הצעיר, וחלק הובאו מבחוץ, אני הייתי הסרס"פ של המחזור, ושם למדתי מקרוב את ההקרבה שעושים החיילים שמגיעים מהציונות הדתית, בעיקר שניים שהיו נשואים כל אחד עם תינוק בבית, אך עשו טירונות קרבית עם הקרבה לא פשוטה.
המ"פ שהגיע לפלוגה היה מגולני, בחור דתי שעשה רושם של מגיד שיעור במרכז הרב, מאחר והיה גדוש בתורה וביראת שמים, והוא קצת הופתע שמולו עמדו חיילים שרמת הרוחניות היתה פחות ממה שהוא אולי ציפה.
כשהגענו לצבא כמעט כולנו היינו ברמה רוחנית נמוכה, מי שהחזיר אותנו לפסגה הרוחנית היו המפקדים מהציונות הדתית, אלו לא הצליחו להבין למה אנחנו לא מתלהבים מריקוד בהלל או במזמור לדוד, ואלו דוגמאות קלות ביותר, כמובן שהיו בעיות רוחניות לא פשוטות אחרות, אך לא כאן המקום לפרטן.
אך למ"פ הסרוג חיים אלון ממושב הזורעים, שמגיע ממשפחה של לוחמים עזי נפש, אדם ערכי ומוסרי שאין שני לו, לפחות לא באטמוספירה שלי, (למעט המ"פ שלי מהמסלול, אייל אסרף, סרוג נוסף מישוב עלי). חיים אלון לקח על עצמו לשקם את המצב הרוחני כמעט מבלי שנאלץ לבקש משהו מאיתנו.
בתחילה החיילים לא התנהגו בצורה שהיו רגילים לה מפאת כבודו, אחר כך שינו את ההתנהגות בדברים נוספים כי "לא נעים שחיים יראה" ואז מתוך שלא לשמה בא לשמה, ואחד מהחיילים שהגיע ממשפחה של רבנים מאד מכובדת ומפורסמת מאחת הערים הגדולות בארץ, והיה במצב רוחני ירוד מינוס, חזר לכור מחצבתו.
היום אותו בוגר הגדוד, מוכר כרב מאוד חשוב במקום מגוריו. למזלו אין תיעוד ממנו משנות בחרותו כי לא היו אז רשתות חברתיות. והוא לא היה היחיד, לאט לאט כל סביבת המ"פ חיים אלון בהשראתו, החלו להתנהג כמצופה מהם, אחד אחרי השני, חיילים שהוריהם איבדו תקווה כי אי פעם יחזרו הביתה כפי שיצאו ממנו, גילו ילדים חדשים.
בכלל, סביבת המחזורים הראשונים של גדוד נצח יהודה היתה מאופיינת עם סגל פיקודי סרוג, אנשים שהגיעו לפלוגה החרדית כדי לפקד, ואז הם התגלו כאנשים עם לב רחב ואנושיות וסבלנות בלתי נגמרת בהתמודדות עם חיילים שלא ידעו כמעט כלום על צה''ל לפני הגיוס. הסגל הסרוג החזיר את החיילים להורים כמעט כמו שהם יצאו מהבית.
