על דעת הקהל

רגע אחרי יום הזיכרון ויום העצמאות, אולי הימים הכי משמעותיים בהוויה הישראלית, תדמיתה הציבורית של הממשלה הנוכחית נמצאת בשפל יחסי.

העדות הגדולה ביותר לכך היא הסקרים, שהפכו לעניין יומיומי כמעט, במטרה להציג עד כמה הקמפיין המתוזמן נגד הממשלה (שנקרא בטעות בשם 'המחאה נגד הרפורמה') השפיע ושינה את יחסי הכוחות בין ימין לשמאל בישראל.

המגמה המשתקפת מהסקרים הללו היא התחזקות של המחנה הממלכתי ושל בני גנץ על חשבון הליכוד, מפלגת הציונות הדתית, עוצמה יהודית וכן על חשבון יש עתיד של יאיר לפיד. באופן מעניין יהדות התורה וש"ס לא נפגעות כלל ושומרות על כוחן – גם כל אחת לעצמה וגם יחד. אבל תמונת הגושים שונה לחלוטין: גוש הימין, שזכה בבחירות ב־64 מנדטים, איבד בתוך שלושה חודשי מחאה כעשרה מנדטים על פי הנתונים, בעוד האופוזיציה התחזקה בשבעה עד שמונה מנדטים.

על סקרי עיתונות וטלוויזיה אי אפשר לסמוך באופן מוחלט. הם יכולים להעיד מעט על מגמת החשיבה הציבורית והסנטימנט ביום עריכת הסקר, אבל אין ספק שבקמפיין הכולל נגד הממשלה הנתון של היחלשות הקואליציה הוא עוד שמן למדורה. האם נתונים כאלה יכולים להוביל חלק מהשותפים בממשלה לפרק אותה מתוך מחשבה שבאקלים הציבורי הזה יהיה קשה לפעול? או אולי להפך, דווקא ההיחלשות תגרום להידוק השורות ולהבנה שזה הזמן לחזק את הממשלה מבפנים ואולי גם לשנות חלק מדרך הפעילות כדי לצבור נקודות חיוביות בציבור?

האמוציונלי יגבר על ההגיוני?

היועץ האסטרטגי רוני רימון, מבעלי משרד רימון־כהן, אומר כי "עריכת הסקרים היא לגיטימית מאוד, כי התקשורת עוסקת במה שמעניין. לאור כל המהומות הציבוריות והתקשורתיות שמתרחשות עכשיו, מעניין מאוד לראות כמה זה משפיע על דעת הקהל בנושא של מנדטים".

ומה סקר כזה עושה לממשלה מבפנים?

"באופן הגיוני, במבט על הממשלה הנוכחית שיש לה 64 מנדטים, אני לא רואה סכנה של אדם אחד שיזוז מגוש לגוש, לעומת דברים שהתרחשו בממשלה הקודמת כשאנשים זזו. 64 המנדטים הם ברזל לימין. יש כאן ממשלה שיכולה לכהן ארבע שנים, אז למה למישהו לסכן את קיומה כאשר חלק מהגורמים לא יזכו שוב במוקדי הכוח שיש להם עכשיו, ואני מדבר על בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר. אין שום היגיון מבחינת השניים לנסות ולסכן את קיום הממשלה, למעט סיטואציה שבה נניח הממשלה תעשה צעדים שפוגעים באידאולוגיה של סמוטריץ', שהוכיח את עצמו כאידאולוג, ותלך לאיזה צעד שמטריד אותו מאוד ותתעקש על כך והוא יחליט להפיל את הממשלה. דוגמה נוספת היא שאיתמר בן גביר יגיד שהתנהלות הממשלה פוגעת באפשרות העתידית שלו לקבל מנדטים כפי שקיבל בבחירות האחרונות, ולכן באמצעות פרישה הוא ינסה להראות שהוא נלחם על הדברים מבפנים אך לא הצליח. אלה סיטואציות אמוציונלית שהן פחות הגיוניות, כי על פי ההיגיון של כל השותפות בממשלה – הן ממשיכות יחד עד הסוף".

הסברנו את ההיגיון ואת האמוציות, ומה לדעתך הדבר הנכון לממשלה לעשות בפועל?

"הסקרים האחרונים הם קריאת השכמה לכל הממשלה. כאשר הממשלה, שנבנתה על 64 מנדטים, מקבלת בסקר הכי אופטימי מבחינתה עשרה מנדטים פחות מבלי לפגוע בש"ס וביהדות התורה, זה אומר לכל מרכיבי הקואליציה שהם צריכים להבין שאי אפשר ללכת עם הראש בקיר. נכון, זכיתם ב־64 מנדטים, אבל יש גם צד שני ויש הרבה אנשים באזור המרכז־ימין שלא מוכנים לקבל התנהלויות של חלק מחברי הממשלה.

"הרי אפשר להתחיל את הכול מחדש אחרי יום העצמאות. יש שיחות אצל הנשיא, ולא כל מי שיש לו רעיון צריך לרוץ ולהגיש הצעת חוק, שהיא בעצם 'הצהרת חוק'. הממשלה צריכה למשול בשכל. אם זה יתבצע כך וחברי הקואליציה יבינו שהם צריכים להימנע מפרובוקציות – המצב ישתנה. כשאתה בשלטון אתה לא צריך לעשות פרובוקציות אלא למשול – ואם הם יבינו את זה, המנדטים יתחילו לחזור לכיוונם".

אז העצה שלך לממשלה היא לקחת נשימה עמוקה, לדבר פחות ולעשות יותר?

"גם לכוח יש מגבלות, ומעולם לא הייתה כאן מפלגה פוליטית שהצליחה להגשים מאה אחוזים מהמצע שלה. כשהולכים בכוחניות, הסיכוי לממש את מה שהובטח לבוחרים הולך ופוחת ולא הולך וגדל. לכן, אם רוצים עד סוף הקדנציה להעביר כמה שיותר מהלכים, צריך להרגיע את ההתנהלות, להעביר את הדברים בשכל ומתוך מחשבה, ואז הממשלה תצליח להשיג יותר מהמטרות שלה.

"אנשים צריכים להחליט אם הם רוצים 'לריב עם השומר או לאכול את הענבים'", מוסיף רימון. "אם הם רוצים 'לאכול את הענבים', שיתעסקו פחות במריבות, שיורידו פרופיל, ויעבירו בשקט הרבה יותר צעדים. המשך ההתנהלות הכוחנית וההתבטאויות הבלתי נשלטות יגרום גם לפחות מימוש מדיניות וגם למנדטים נוספים לזלוג מהימין".

"פסיכוזת המונים"

פרופסור אשר כהן, מרצה במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר אילן, חושב שמעבר לקריאת הכיוון הסקר הזה דווקא מחליש את האפשרות שהממשלה תתפרק בטווח הזמן הנראה לעין. "סקרים כאלה אמורים לחזק את הממשלה, אבל במובן של הלכידות ולא במובן הציבורי. כש־64 מנדטים רואים נתונים כאלה וברור להם שהם לא ישחזרו את ההישג, המחשבה שלהם היא הפוכה – לתחזק את הממשלה ולהימנע מלזעזע אותה. לכן כל הגורמים בממשלה אמורים לעשות עכשיו מאמץ כדי שהבחירות יתרחקו".

לדעתו, ייתכן מאוד שדווקא סקרים מסוג זה יכולים בנקודת הזמן הנוכחית להביא לתוצאה שתאכזב את מובילי המחאות. "אני חושב שאולי בניגוד למה שרוצים הסקרים להשיג, הם מסייעים ממש בימים האלה להעביר את תקציב המדינה, כי מתוך הקואליציה יגידו לחברי כנסת סוררים 'אתם רוצים להפיל את הממשלה כשזה המצב?'

"הנתונים האלה גם נוגעים מאוד למפלגות עצמן, ובמיוחד לליכוד. בגלל החוק הנורבגי, כארבעים מועמדים יצטרכו להתמודד על כעשרים מקומות בפריימריז. מי במפלגה הזו מעוניין כרגע להיות במצב כזה? אפילו אלה מהספסלים האחוריים שמשמיעים קולות שונים מהממשלה – לא כל כך מהר יובילו לפיצוץ שיביא לבחירות".

אתה יכול להצביע על הנקודה שבה הקואליציה טעתה ושהובילה אותה למצב הזה?

"הבעיה של הקואליציה והממשלה היא שהן נכשלו בדימוי הציבורי. הן הציגו נושא־על – הרפורמה המשפטית – והוא כרגע ירד מהפרק. נושא נוסף שדובר עליו הוא משילות – וזה באמת לא הוגן לבחון את הנושא אחרי שלושה־ארבעה חודשים, אבל אם תצא לבחירות כעת, בפועל ההבטחות והתוכניות העיקריות שלך לא התממשו. במצב כזה, אתה אמור להישמר עוד יותר מהרגיל מכל צעד שיגרום זעזוע לממשלה ואפשרות של הליכה לבחירות. בניגוד לדעה הרווחת, הסקרים והלחץ רק יביאו לחיזוק הממשלה מבפנים כדי לא להגיע למצב של אובדן הכוח.

"לשטיפת המוח בנושא מערכת המשפט הייתה הצלחה גדולה, ממש פסיכוזת המונים. היכולת לשנע כל כך הרבה אנשים ולשכנע אותם ש'אוטוטו דיקטטורה' ולפרוץ את כל הגבולות, כשגם הקואליציה לא תפקדה ולא הסבירה וענתה – יצרה את המצב".

פרופסור כהן מבקש לשים את האצבע על נקודה שאולי רבים לא ערים לה. לדעתו המחאה לא התחילה בכלל מהרפורמה המשפטית, והוא מציין שעוד לפניה היה קמפיין השחרה לממשלה שיצק את היסודות למה שאנחנו רואים כיום. "אנשים מתעוררים ואומרים לעצמם שהמחאה בכלל לא על מערכת המשפט אלא על הכול נגד הממשלה. אני רוצה להזכיר שהמחאה גם לא התחילה מהרפורמה המשפטית. לפני כן היו מה שאני קורא להם 'עשרת ימי אבי מעוז'. האם מישהו זוכר אותם? הכול הרי התחיל שם. בהאשמות שהמדינה הולכת לכיוון פונדמנטליסטי, להשתלטות על החינוך ועל סוגיות נוספות. עכשיו השאלה היא אם הגיוס למחאה הוא רק לרפורמה המשפטית או גם לדברים האלה".

המחאה לא עוצרת ברפורמה המשפטית, ואולי היא מונעת מכך שדווקא אותה היא הצליחה לעצור.

"עובדתית, המחאה הזו הצליחה להכניע את הממשלה תוך שימוש באיומים שלא שיערנו שהם אפשריים, כמו סרבנות קולקטיבית ומאורגנת בתמיכה של בכירים, כשאחד מבכירי צה"ל לשעבר אמר משפט בסגנון של 'אנחנו בולמים מצב שבו המשטר יהפוך למלוכני וראש הממשלה יוריש את כיסאו לבנו'. הציבור לא רואה רק שוליים, אלא מפקדים לשעבר, ראשי זרועות ביטחון לשעבר ואפילו ראשי ממשלה לשעבר שקוראים להגביר את המחאה, וזה נוגע בהמונים".

הבירוקרטיה אינה ניטרלית

בנקודה הזו מבקש פרופסור אשר כהן להאיר עוד עניין אחד, שאולי דווקא בממשלה הזו קיבל זרקור גדול במיוחד – היכולת של ממשלת ימין לתפקד כשסביבתה הפקידותית אינה תומכת במהלכיה.

"ממשלת ימין על מלא היא אשליה וסיסמה ריקה מתוכן. יש מערכת מבנית שידענו פה ושם על קיומה ולא ידענו על עוצמתה, שברגע שממשלת ימין מתחילה לעבוד היא מוגבלת מיד", הוא מסביר.

מה זה בעצם אומר? שברגע שהימין מוביל את הממשלה אוטומטית יש אנטגוניזם מובנה בתוך מערכות השלטון?

"ודאי, ומכמה סיבות. האחת, ברגע שעולה שלטון ימין אוטומטית המערכת הבין־לאומית הופכת עוינת וחשדנית הרבה יותר – והכול עם תדרוכים מהארץ – חלקם בגלוי וחלקם שלא בגלוי.

"לאחר מכן ישנו המינהל הציבורי, שבחלקו עוין או אדיש ומוכן לתקוע מקל בגלגלים של המדיניות. גם אנשי המקצוע צריכים להיות בראש שלך במדיניות. הביורוקרטיה עושה את עצמה ניטרלית, אבל היא לא. הדבר הזה מגביל ממשלת ימין באופן ניכר בהשוואה לממשלת שמאל".

ויש, אומר פרופסור כהן, עניין אחד נוסף – 'האליטות'. "הממשלה זקוקה לאליטה האקדמית, לאליטה הצבאית, לאליטה הכלכלית. אף אחת מהן לא עם הימין. דוגמה טובה לכך היא 'פורום קהלת' – מכון מחקר שהושמץ ומשרדיו אף הותקפו פיזית. עשו את זה מתישהו למכון הישראלי לדמוקרטיה שהיה מעורב בדברים דומים? לא. אגב, באליטות האלה יש גם אנשים שחושבים שדרושה רפורמה משפטית ותומכים בה, אלא שהשליטה באליטות הללו היא כזו שאלה שחושבים שצריך הם אנוסים ושותקים.

"ומעל לכול התקשורת עושה 'בילד־אפ' להפגנות פוליטיות. אני תוהה למה הפגנת המיליון השבוע צריכה להתפרסם במודעות, ואין לה בילד־אפ בערוצי התקשורת הכלליים. ברגע שלוקחים את כל הפרמטרים שציינתי כמקשה אחת, מבינים שזו הסיבה שבגללה ממשלת ימין על מלא, כביכול, אינה יכולה לממש מדיניות", הוא מוסיף.

המסר שלך הוא שחוץ מהמגבלות המובנות, המחאה שינתה את כללי המשחק עד כדי כך שהממשלה לא יכולה לקדם את מדיניותה בכלל?

"אי אפשר לומר שבכלל. אבל עוד מעט יגיע חוק הגיוס ותהיה בעיה, ויהיו חוקים בנושאי דת ומדינה ותהיה בעיה, והמחאה תנסה להתגייס שוב. הרי כאן המחאה הצליחה להכניע את הממשלה, וכששברת פעם אחת את כללי המשחק וראית שהצלחת, בין היתר באמצעות סרבנות קולקטיבית ללא ענישה, אתה תמשיך ותדע שבאיומים הללו אפשר להשיג הכול. הציבור הימני ברובו כן הציב גבולות, הוא ממלכתי ולאומי, הוא לא יהיה מוכן לפרק את העם וללכת למלחמת אחים. מרגע שיש צד אחד שלא מוכן וצד אחד שכן מוכן – הצד הזה ניצח".

מה אתה צופה לממשלה הנוכחית? מה היא צריכה לעשות מכאן ואילך?

"הממשלה תשרוד, אבל תיאלץ לפעול למימוש המדיניות שלה מתוך הגבולות שתציב לה האופוזיציה. ברור שהיא תעשה ותצליח לקדם מדיניות, אבל בכל מקום שזה יחרוג מטעמם של אנשי המחאה, הם יאיימו לחזור על המהלך שלהם".

בעוד ההפגנות ברחובות נמשכות וגם הימין יוצא לרחובות, הממשלה תתמודד עם המשוכה הבאה שלה – תקציב המדינה. אישור שלו ייתן לקואליציה מרווח נשימה של חודשים ארוכים, ואולי גם מרחב פעולה גדול יותר.

אולי הלקח הגדול ביותר שלימדה המחאה את ממשלת הימין הוא הצורך לפעול בצורה שקטה יותר, לרסן התבטאויות מצד חברי כנסת שרוצים להתבלט באמצעות משמעת קואליציונית, ולתת להישגים לדבר. בניגוד לתדמית, יש עשייה משמעותית בממשלה הנוכחית, למען כל אזרחי ישראל. ועוד עניין אחד שחשוב להזכיר: ממשלת ישראל מכהנת כארבעה חודשים בלבד – רובם תחת מחאות קשות, חציית גבולות וניסיונות דה לגיטימציה מבית ומחוץ (עם הכוונה מבית). אין זה נכון לבחון עשייה בפרק זמן כזה, בעיקר בתחומים שההשפעה עליהם ארוכת טווח, כמו כלכלה וביטחון. חובת ההוכחה היא על הממשלה, אבל צריך לבחון אותה בהגינות ולאחר פרק זמן ראוי.

***