עם כל הכבוד לאתגרים הביטחוניים, לרפורמה המשפטית ולטיפול ביוקר המחיה העומדים בראש מעייני הממשלה, תיקון חוק הגיוס הוא משימה בוערת יותר.
היא בוערת כל כך לאו דווקא משום שהיא חשובה מהם, אלא בעיקר בגלל דחיפותה. בעוד כשלושה חודשים תפקע ההארכה המי־יודע־כמה שהעניק בג"ץ למדינה להסדרה מחדש של מעמד תלמידי הישיבות, וההערכות הן כי היא הייתה האחרונה.
אם עד אז לא יימצא פתרון המספק הן את הפוליטיקאים החרדים והן את בית המשפט, יהפכו באחת רבבות לומדי תורה לעריקים, וישראל תמצא עצמה בכאוס שכמותו לא ידעה בכל 75 שנות הסכסוך שבין הדת למדינה. שעון החול האוזל הזה הוא הסיבה לכך שבהסכמים הקואליציוניים נקבע דד־ליין ברור להשלמת החקיקה בעניין: מועד אישורו הסופי של תקציב המדינה לשנת 2023.
בש"ס וביהדות התורה לא מסתפקים הפעם בעוד הסדר זמני שיבוטל גם הוא ביום מן הימים מנימוקי שוויון בנטל, אלא מתעקשים על פתרון ארוך־טווח (עדיף נצחי) שיעשה אחת ולתמיד סוף למחלוקת בעניין גיוס החרדים לצה"ל, שהיא מהטעונות ביותר בחברה הישראלית. עם הניצחון הברור של מחנה הימין בבחירות האחרונות התיאבון גבר עוד יותר, ואת התוצאה ראינו בהסכמים: הקואליציה תגבש מתווה חדש שמשמעותו פטור דה־פקטו משירות לתלמידי הישיבות, ויחד איתו תדאג לשני אמצעי אבטחה שיגנו עליו מפני ביקורת שיפוטית עתידית. האחד - חוק יסוד שיכיר בחשיבות לימוד התורה ובתרומתו למדינה. השני - פסקת התגברות שתאפשר לכנסת לאשר מחדש את מה שנפסל בבג"ץ.
אבל אז דברים החלו להשתבש. ההתגברות נכרכה ברפורמה המשפטית הרחבה שיצאה לדרך, מה שמצד אחד הסיט ממנה חלק מתשומת הלב של מתנגדיה והעניק לעוסקים במלאכה מעט שקט, ומצד שני גרם להקפאתה כעת לצורך הידברות יחד עם חבילת החוקים כולה. באווירה שנוצרה, גם קידום חוק היסוד בנושא הרגיש והשנוי במחלוקת לא בא בחשבון מבחינה ציבורית ופוליטית, ונראה כי תוכנית א' נגנזה – לפחות עד יעבור זעם. בינתיים השעון ממשיך לתקתק לאחור לקראת אישור התקציב, וגרוע מכך - בואכה 1 באוגוסט, מועד הפקיעה של חוק הגיוס הקודם, והלחץ במפלגות החרדיות הולך וגובר.
קץ ללוליינות
המסלול החדש שבו מנסה כעת הקואליציה לצעוד על מנת לצאת מהפלונטר ולא להגיע להתנגשות חזיתית נוספת עם בג"ץ בקיץ הקרוב, בעיצומה של חופשת בין הזמנים בישיבות, הוא לא פחות ממהפכני. אם תהיה הסכמה לגביו, המשמעות היא שהמדינה זונחת את הניסיונות לרבע את המעגל ולשכנע את בג"ץ כי בניגוד לכל היגיון בריא, החוק התורן שמסדיר את הפטור בפועל של לומדי התורה דווקא מקרב את השוויון בנטל, ובמקום זאת היא מודה לראשונה שיש כאן אפליה.
עד עתה הייתה מלאכת גיבוש המתווים מעין מופע של לוליינות פוליטית־משפטית, כשהמטרה היא לאחוז את החבל משני קצותיו. מחד גיסא - יובטח כי אף תלמיד ישיבה לא יגויס בניגוד לרצונו, מאידך - יוגדרו יעדי גיוס הולכים וגדלים שיש לעמוד בהם כדי לשמר את ההסדר המיוחד, והנה יצרנו מצג שווא של התקדמות אל השוויון בנטל, כדי להשקיט ולהשתיק את בג"ץ. מי שמילא את שורות החיילים היו, כידוע, בעיקר דתיים או חילונים שנספרים כחרדים בגלל הרקע המשפחתי שלהם או בשל אופי המוסדות שבהם התחנכו - ובא לציון גואל.
אלא שלאחר אין־ספור כישלונות, נראה שהשיטה מתה, וכעת, כאמור, מבקשת הקואליציה להכשיר את האפליה מכיוון אחר: במקום להכחיש באופן פתטי את קיומה, המדינה תעניק שלל זכויות והטבות עודפות למשרתים - והנה הגענו לשוויון מסוג אחר. ייתנו - יקבלו (ולהפך), כמעט כמו צבא מקצועי. הרעיון הזה נולד גם מהאילוצים הפוליטיים והמשפטיים שהזכרנו, לאחר שפסקת ההתגברות וחוק יסוד: לימוד התורה נכנסו להקפאה, אבל בעיקר משום שהתרגיל פשוט לא עבד. במשך שנים יעדי הגיוס לא הושגו, גם לאחר עזרתם האדיבה של אותם חיילים המחופשים לחרדים, ומספר המתגייסים אף הלך וירד בהתמדה. ניסיון אחיזת העיניים נכשל פעם אחר פעם, וגם לו רצו - שופטי בג"ץ אינם יכולים עוד לשחק את המשחק.
לנצח תאכל חקיקה
הצד החיובי והמבורך ברפורמה הזו - ומדובר בלא פחות מרפורמה - הוא שסוף סוף נגמרה ההצגה. ניסיונות ה"גם וגם" המביכים שנמשכו עשרות שנים, חלקם תוך כדי קריצת עין בין שופטים מחוקקים, היו אחד הבלופים הגדולים בתולדות המדינה - ולכולם היה נוח עם זה. אכן, למרות תהליכי הישראליזציה של החברה החרדית, שוויון בנטל לא היה ולא יהיה כאן, ומי שטוען אחרת הוא שקרן או שוטה, אבל בריחה למחוזות ה"נדמה לי" אינה פתרון. בין אם אנחנו בעד פטור אוטומטי לכל לומד תורה ובין אם אנו מתעקשים שכל אזרח ישרת - הגיע הזמן להודות באפליה, לקרוא לה בשמה ובקול רם, להביט למציאות בעיניים - ולהתמודד איתה באומץ.
אבל מדובר בנחמה פורתא. בסופו של דבר נתפס החוק המתגבש כבעייתי, ולא רק בעיני השמאל ובקרב שונאי החרדים. היפוך המשוואה שהזכרנו עורר בשבועות האחרונים ביקורת רחבה על "חיסול מודל צבא העם", ולמרות הפוזיציה הפוליטית של חלק מהזועקים - אפשר להבין אותם. אחוז המשרתים בכל שנתון גיוס אומנם נמוך מאוד ממילא, ולא רק בבני ברק או בביתר עילית, וגם יושב ראש האופוזיציה, העומד בראש המוחים, כמו אזרחים רבים אחרים, לא מילא בצעירותו את התפקיד הכי משמעותי בצה"ל. ועם זאת, מעולם לא הייתה הסדרה של השתמטות והכשרתה באמצעות מעבר לשיטה הנהוגה בצבא מקצועי והפיכה של חובת השירות לכמעט אות מתה.
המחלוקת הערכית בין רוב החברה הישראלית לחרדים על אי־גיוסם של לומדי תורה לצה"ל - קשה ככל שתהיה - לא תוכרע בכיפופי ידיים, ואין מנוס מהמשך ההידברות והבירור, גם אם הם נמשכים כבר 75 שנה ונראים חסרי תוחלת. ואם כך, החלטה אחרת המסתמנת בחוק המתגבש - הורדת גיל הפטור כדי להקל את שילובם של בוגרי ישיבות בשוק העבודה ואת פרנסתם בכבוד - נראית מוצדקת. גם אם בעיני רבים ההשתמטות משירות היא עוול מוסרי הזועק לשמיים, ובמיוחד במדינה שחיה על חרבה ונתונה בסכנה קיומית תמידית, אין מקום להעניש את הצעירים החרדים ואת משפחותיהם בגזירת דינם לחיי עוני, וחשוב מכך - אין סיכוי כי הדבר יחנך אותם לשירות בצבא. העלאת גיל הפטור בעבר תוכיח: התנודות הללו מעולם לא היו תמריץ לעניין הגיוס, ומשמעותן כלכלית נטו. אכן, הורדת הגיל כעת צורמת לרבים משום שיש בה הודאה במצב הקיים ובעיקר השלמה איתו, אבל הן, כאמור, מתבטאות כבר בעיקרי המתווה. שילובם בתעסוקה של גברים חרדים במנותק מהשאלה אם שירתו בצבא או שתורתם הייתה אומנותם אינה פרס על השתמטות.
ולמרות הכול, יש מידה של צדק פואטי במצב הנוכחי, שבו הפוליטיקאים החרדים נדרשים מדי כמה שנים להפשיל שרוולים ולעבוד קשה כדי להסדיר מחדש את מעמדם של תלמידי הישיבות. גיוס לכול - כבר אמרנו - לא יהיה, אבל הכורח המשפטי לפתוח את העניין שוב ושוב מבטיחה שההסדר לא יהפוך למובן מאליו, אלא יעורר מעת לעת דיון ציבורי ובירור - כולל פנים־חרדי - על ההצדקה הדתית והמוסרית שלו. אם משאלתם של הפוליטיקאים ל"פתרון ארוך־טווח (עדיף נצחי) שיעשה אחת ולתמיד סוף למחלוקת בעניין גיוס החרדים לצה"ל" תתגשם - יהיה זה הפסד של שני הצדדים.
קובי נחשוני הוא עיתונאי חטיבת החדשות של ynet וידיעות אחרונות
לתגובות: [email protected]
***