"ואילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רינה כהמון גליו ושפתותינו שבח כמרחבי רקיע ועינינו מאירות כשמש וכירח
וידינו פרושות כנשרי שמיים ורגלינו קלות כאיילות - אין אנחנו מספיקים להודות לפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו
ולברך את שמך מלכנו על אחת מאלף אלפי אלפים וריבי רבבות פעמים הטובות ניסים ונפלאות שעשית עם אבותינו ועמנו".
לא, זאת לא טעות, גם היום ובמיוחד היום תחושת הודיה. אל ארי אני מתגעגע כל יום. הגעגוע והגאווה, הגאווה והגעגוע והתחושות מתאחדות ומתעצמות היום, ואביב גפן מתנגן לי בראש בחזרתיות חודרת:
"לנצח אחי אזכור אותך תמיד וניפגש בסוף, אתה יודע. ויש לי חברים אבל גם הם כבים אל מול אורך המשגע".
כמה אור היה לך, ומי יכול לדמיין בכלל לשכוח את האור שלך ואת העוצמות שלך. והזיכרון חי ונמצא ומביא איתו קושי והתמודדות.
אבל לא היום. היום יש בי הכרת תודה, ותחושת התעלות לאומית. התודה היא על הארץ הזו, ועל המדינה הזו, ועל הצבא הזה, ועל העם הזה, ועל מחלוקות שלנו, ועל הערכים המשותפים שלנו, ועל השיח על גבולות השיח, ועל הריבונות היהודית שסבתא וסבא יכלו רק לחלום עליה ועל כל כך הרבה טוב שיש במדינת ישראל.
והתודה על הטוב לא שייכת רק ליום העצמאות, היא שייכת אצלי איכשהו השנה דווקא ליום הזיכרון. כי לכבד את הזיכרון של ארי, זה קודם כל "לראות בטוב ירושלים". כי במותך ציווית לנו את החיים.
ומדרגה נוספת של הודיה שאני במחשבות עליה ומנסה לדייק אתה ולזקק אותה אצלי. את השכול לא בחרתי, כפו אותו עלי ועל משפחתי.
בדברי הימים ההיסטוריים של עמנו המפואר אנחנו לומדים שבתהליך יציאת מצרים, עם ישראל מגיע למעמד הר סיני ומקבל את התורה, והמסורת היא על מתן התורה במטאפורה מעניינת, "כפה עליהם הר כגיגית". חכמים מספרים שבתהליך ההוא התורה ניתנה לנו בסיני מבלי שבחרנו בה, ותגובת עם ישראל היתה באופן מוזר, נעשה ונשמע.
קיבלנו בשמחה, בהודיה ובהתלהבות למרות שבשלב הראשון לא בחרנו בזה. ההתהוות של העם, שם במעמד ההוא לא היה בחירי, אבל הוא השאיר חותם וחיבור נצחי, חיבור שהוא גדול מכל הבנה, חיבור של עם עם מורשתו, חיבור אחדותי בין עם לספר הספרים, חיבור שממנו יונחל לעולם סט ערכים נצחי.
ואולי, אי הבחירה שלהם בזה וההבנה שם שיש דברים שגדולים מהם היא שאפשרה להם להתמסר טוטאלית למען המטרה המשותפת ולהתקדם יחד אל הארץ המובטחת.
מי שהכיר את ארי יודע שכל צעד, כל פעולה ונשימה שלו הייתה במטרה להיטיב עם מדינת ישראל ועם ישראל. הוא פעל כך בחייו ובמותו. הוא בחר בזה בכל יום ובכל שעה, הוא מסר את עצמו למען המטרות בהם הוא האמין.
הוא עוד אבן נוצצת במגש הכסף.
ואני, אנחנו, לא בחרנו בשכול, כפו עלינו מציאות שלעולם לא הייתי בוחר בה או מאחל לאף אדם. ועם זאת יש משהו מאד חזק בלהיות חלק ממשפחת השכול בלהיות חלק מהאותיות החקוקות של הסיפור הישראלי של תקומת ישראל בארצו.
ואולי, אי הבחירה בזה, קושרת את כולנו בקשר עמוק וטוטאלי אל הסיפור הזה, ואל המחויבות שלנו להתקדם עוד צעד ועוד צעד במסע אל הארץ המובטחת.
בדיוק כמו בחבלי לידה כואבים, שמהם צומחים חיים, ברור לי שמהכאב הפרטי והכללי של היום הזה, של הסיפורים של 24,213 הנופלים במלחמות ישראל ופעולות האיבה יצמחו חיים. חיים של מדינה.
ברור לי שמדינת ישראל תלך ותתפתח, תמשיך ותתקדם ושצפוי לנו כאומה עתיד מלא אור וטוב. יחד, נכונו לנו עלילות!
אז היום אני מרגיש חובה להיות בהודיה.
"עַל כֵּן אֵבָרִים שֶׁפִּלַּגְתָּ בָּנוּ וְרוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁנָּפַחְתָּ בְּאַפֵּינוּ וְלָשׁוֹן אֲשֶׁר שַׂמְתָּ בְּפִינוּ הֵן הֵם יוֹדוּ וִיבָרְכוּ וִישַׁבְּחוּ וִיפָאֲרוּ וִישׁוֹרְרוּ וִירוֹמְמוּ".
ואומר לך בדמייך חיי, ואומר לך בדמייך חיי, לחיי העם הזה.