מה נורא המקום הזה! כאן, במקום נורא-ההוד הזה, בו האדמה, אדמת הארץ הטובה שלנו, אדמת הטרשים של חברון, קלטה וחיבקה אל תוכה את הבנים אוהביה, את הבנות אהובותיה, את אלה שדמם ריווה את רגביה, ושקול דמיהם זועק מכל רגב ורגב שלה.
כאן, במקום הקדוש הזה, שמחבר באופן נורא כל כך אדם ואדמה, כאן אנחנו נאספים כדי להתחבר אף אנו אל החיבור הקשה והכואב הזה, להתחבר ולזכור.
לזכור את היופי, ואת המתיקות, את הגבורה, ואת העדינות, את החיוך, ואת הרצינות, את מסירות הנפש, ואת הדבקות, את האכפתיות, ואת הנדיבות, את האהבה, ואת החברות, את המבט או החיבוק האחרון, את הוואטסאפ או שיחת הטלפון, את המילה האחרונה שלא זכינו לאומרה, ואת הרגע הנורא של הבשורה המרה ...
הזיכרון הזה מחניק את הגרון, ומדמיע את העיניים, ואנו יודעים אל נכון, שעבור המשפחות השכולות הוא כאב שאינו מרפה לעולם, ושגם ברגעים הכי יפים ושמחים, באיזשהו מקום בפנים הם גם בוכים... ואנחנו מחבקים אותן בזרועותינו ובלבותינו, ובוכים יחד אתם.
ועם זאת, עם ומתוך כל הכאב, העצב והשכול של יום הזיכרון, אנחנו יודעים אל נכון שזכינו לחיות בדור של זיכרון, הדור בו הקב"ה זוכר חסדי אבות, ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה.
אנחנו מתבוננים על אדמת הארץ הטובה אשר תחתינו, ומסביבנו, האדמה הטובה בה טמונים אהובינו, ויודעים אל נכון שדורות על דורות ציפתה היא לשובנו, ואנו – יחלנו לשוב אליה. מאות דורות ואלפי-אלפי תפילות עברו עלינו, ועליה, עד שהתקיים בנו "ואף את בריתי אברהם אזכור" ובה, בארצנו "והארץ אזכור".
דורות רבים כל כך של יהודים, בכל הגלויות, ולאורך אלפי שנים, חיכו להגיע לדור הזה. הם התפללו, קיוו, והאמינו,
אנחנו זכינו. עם כל הכאב, זכינו. בתוך שרשרת הדורות של עם ישראל, זכינו להיות חוליה בדור של גאולה.
זכו יקירינו הטמונים כאן, מקדושי תרפ"ט עד חיילינו הגיבורים, וכל נרצחי הטרור של דורנו, למסור את נפשם על הגאולה ועל התקומה של עם ישראל בארצו.
ביום הזיכרון הזה, נישא בכאב ובגאון גם יחד את זיכרון יקירינו, ונישא בתקווה את עינינו אל המשך צמיחת גאולתנו. יהי זכרם של הקדושים, שוכני המקום הקדוש הזה, נצור בלבנו, ומצפן לדרכנו.