מדינת ישראל היא בית לאומי לעם היהודי. הדבר הראשון שמאפיין בית הוא תחושת שייכות. כשאני מגיע הביתה, אני רוצה "להרגיש בבית".
אלא שבמדינת ישראל, לאחר 75 שנות עצמאות, אף אחד לא מרגיש לגמרי בבית. חילונים ומסורתיים מרגישים שישראל הופכת לדתית וכופה; חרדים ודתיים, לעומתם, מרגישים שהמדינה חילונית מדי. לבני המיעוט הערבי כמעט לא אפשרי להרגיש בבית במדינה היהודית. האם אי פעם נרגיש כאן בבית?
ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. אבל בשונה ממדינות אחרות, המגדיר היסודי של מדינת הלאום שלנו הוא דת-יהודיוּת. ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית. היהודיות שלה היא רכיב זהות הנובע מתערובת בלתי ניתנת להתרה של דתיות ולאומיות במובן הערכי ושל השתייכות דתית לעם היהודי.
הייחוד הזה צופן בחובו ברכה, אבל גם אתגר. ב־ 125 שנות ציונות וב־ 75 שנות מדינה ניסו מייסדי המדינה, וממשיכים לנסות אנחנו בתורנו היום, ליצור שילוב ערכי, הסדרי וחברתי בין יסודות נוגדים: יהודיות כזהות לאומית חילונית שכרוכים בה גם ערכים הומניסטיים ויהודיות ששורשיה דתיים. השילוב הזה מחייב לעיתים את היכולת לחולל קסמים. לאחר 75 שנות ריבונות הושג הרבה, אבל עיצוב זהותה של המדינה עוד לפנינו, והוא יהיה מלאכה לכל דור לענות בה כדי לקיים ולקדם את המדינה היהודית.
חוזה המדינה בנימין זאב הרצל, ורבים מן ההוגים הציונים שקדמו להקמת המדינה, רצו ישראל יהודית, אבל כזו שליהודיות שלה תוכן שונה. הם יצאו לפרויקט היסטורי שתכליתו חילון היהודיות והפרדת הרכיבים הדתיים שהיו ליבתה של היהודיות. גם דוד בן־גוריון ומייסדי המדינה האחרים שאיתו היו שותפים ברובם למאמץ זה. הם רצו מדינה יהודית, אבל כזו שלרכיבים הדתיים של היהודיות יש בה נוכחות שולית והשפעה קטנה ככל האפשר.
לאחר 75 שנות מדינה נראה כי מפעלם כשל. המדד העולמי שבוחן את תפיסת הדתיוּת במדינות בעולם מצא שבשנת 2021 הובילה ישראל את הרשימה כלומר, היא נתפסה בעיני הנסקרים כמדינה הדתית בעולם. גם מחקרים שנעשים בתוך ישראל מראים כי גודלה של האוכלוסייה הדתית ורמת הזיקה לדת של האוכלוסייה היהודית־ ישראלית נמצאים במגמת עלייה. ביטוי לכך יש גם בחקיקה דתית. המאמץ שתכליתו שהיהודיות לא תהיה דריסת רגל בישראל כשל. הדת, כמאפיין הזהותי של מדינת הלאום היהודית, היא עובדה.
מאז קום המדינה וביתר שאת בימים הללו, עובדה זו יוצרת מתחים זהותיים-פוליטיים-חברתיים עצומים. המתחים הללו מערערים את החברה הישראלית. משום כך נעשו במרוצת השנים ניסיונות רבים להגיע להסדרה מוסכמת של הסוגיות העיקריות המאפיינות אותם – באמצעות חקיקה, באמצעות פסיקה של בית המשפט העליון ובאמצעות אמנות חברתיות. ההצלחות היו תמיד זמניות. המתח נותר ואף התעצם. נשאלת השאלה אם יש תקווה ליצירת זהות שתכונן מכנה משותף ערכי בחברה הישראלית; האם יש אפשרות ליצירת הסדרים שיבטאו את הזהות הזו; האם יש אפשרות להביא ל"קץ הסכסוך" החברתי הזה?
תשובתי הקצרה היא: לאו. ובהרחבה: שאלת היחס בין מאפייניה היהודיים של ישראל למאפייניה הדמוקרטיים, בייחוד לנוכח המתח השורר ביניהם, ושאלת אופייה של היהודיות – בין הלאומי לדתי – הן שאלות יסוד זהותיות. הן נוגעות בליבת הקיום והאמונות של הקבוצות האתניות – יהודים וערבים – והזהותיות – יהודים חילונים, מסורתיים, דתיים וחרדים. לכל אחת מהקבוצות הללו תפיסה אחרת של הדמוקרטיה, ותפיסה שונה של היהודיוּת ומשמעותה למדינת ישראל. האפשרות להגיע להסדרה שלאחריה לא יהיו עוד מתחים סביב עניינים מהותיים קלושה.
את הדיוקן הערכי־חוקתי־הסדרי של מדינת ישראל אפשר לתאר ככאוס, אבל גם כפסיפס מעשה אומן. במשך העשורים שחלפו מאז הקמת המדינה הלך הפסיפס הזה והשתכלל, הלך והתגוון. הוא בא לידי ביטוי בתרבות המשפטית שהתפתחה כאן ובכתיבה האינטלקטואלית על אופייה וזהותה של המדינה, וגם ביום־יום הפוליטי, החברתי ואפילו הכלכלי, והוא משוקע בנורמות החוקתיות של ישראל. אילו היה הרמב"ם סר לבקר בישראל המודרנית, אין ספק שהיה מתפעם מן השילוב של ערכי היסוד היהודיים שהוא היה שותף לזיקוקם עם מעשה מדינה מערבי ומודרני. אנו, שחיים את המציאות היום־יומית, איננו ערים לפלא. אבל מבט רחב יריעה שמזמינות חגיגות ה־ 75 ינכיח אותו.
האם במציאות הזו יוכלו אזרחי ישראל – היהודים והלא־יהודים – להרגיש בבית במדינתם? תשובה אפשרית לכך טמונה בהבחנה בין חדרי הבית לבין חלליו המשותפים, קרי בין יישובים וערים בעלי אופי מובחן לבין מרחב כלל־ישראלי ניטרלי. בעוד ביישובים הומוגניים, שתושביהם חולקים זהות אחת, יוכלו הישראלים החיים בהם להרגיש לגמרי בבית, הרי בתוך המרחבים המשותפים, ובחלל הערכי־חוקי המשותף, יחוש כל אחת ואחד מהם שייכות אך גם זרות. שכן אם בנות ובני אחת הקבוצות ירגישו שם תחושת ביתיות שלמה, משמעות הדבר היא שבנות ובני הקבוצות האחרות הודרו. לכן התקווה שמדינת ישראל היהודית והחברה הישראלית יצליחו ליצור זהות כל־ישראלית מוסכמת, שתיחקק בסלע חוקתי ותשמר את דיוקנה לאורך זמן, נראית היום תקוות שווא. יתרה מזו, משמעותה האפשרית של הגשמת תקווה זו היא הענקת מעמד של בכורה בוויכוח הישראלי לתפיסה אחת על פני אחרת, והדרת ישראלים רבים.
האפשרות ששני עמודי היסוד ימשיכו להיות אבני הבניין הערכיות של המדינה כאשר המבנה המדויק המיוסד עליהן משתנה לפי רוחות הזמן סבירה יותר, ובמצב הדברים הקיים גם נכונה יותר מכינון חוקה כעת. ועם זאת, צריך להזהיר מפני שתי סכנות האורבות לנו: האחת, שישראל תיטה בחדות ל"צד" אחד ותרדד מאוד את אחד משני היסודות הללו – יהודיוּת או דמוקרטיוּת – היא תאבד את צלמה; והשנייה, מן הראוי שיהיה ברור לכל מי שקיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית יקר לליבם כי אַל לו לוויכוח להגיע כדי מלחמת חורמה איש באחיו.
ימי שמחת העצמאות ה-75 שהיו אמורים להיות חגיגיים וממלאי גאווה, מהולים השנה במרירות המחלוקות שמשסעות אותנו. הן חמורות עד כדי כך שהן מכהות גם את האופק. מבט לאחור מלמד שהן אינן חדשות. מבט קדימה מתוך הבנה שניצחון של צד אחד יהיה ניצחון פירוס, מחייב את כולנו לנהל את המאבקים הללו באופן שמאפשר קיום משותף. מתוך מטרה ותקווה שכל אחד מאיתנו יוכל לחוש כאן לגמרי בבית.
המאמר מבוסס על מאמר המתפרסם בספר "75 פנים למדינה יהודית" שיצא לאור בהוצאת המכון למדיניות העם היהודי (JPPI) והוצאת ידיעות אחרונות. ד"ר שוקי פרידמן הוא סגן נשיא של המכון למדיניות העם היהודי ומרצה למשפטים במרכז האקדמי "פרס".