שנת 2006, שנים-עשר ביוני, תשע וחמישה בבוקר, זוג האמרים ממוגנים נוסעים על גדר הגבול באזור הישוב שתולה. החיילים בתוך ההאמרים עושים את 'ויש' הבוקר ומוודאים שחיזבאללה לא השאיר מטעני חבלה והפתעות על גדר המערכת במהלך הלילה.
זהו בוקר פסטורלי של תחילת הקיץ, בחוץ עדיין קריר, וחיילי המילואים מאושרים משמחה. הם מתלוצצים ביניהם ואף מדווחים ברשת הקשר, כדי שכל מי שמאזין ישמע, שזה "סיור אחרון בגימל" (ציטוט). הם מאושרים, אתמול היה להם 'ערב פלוגה' לסיכום התעסוקה המבצעית בחודש האחרון, שזה אומר 'על האש' עם בדיחות ממוחזרות שעובדות גם 15 שנים אחרי השחרור.
ישנה אווירה של אס"ק. אבל אס"ק חיובי. אס"ק של גדוד מילואים לאחר חודש של פעילות מבצעית. היה להם חודש עמוס בפעילות. הם היו בכוננות ספיגה לאורך כל החודש, השתתפו ביום קרב ואף היה להם אירוע של טנק שהדרדר לתוך לבנון ואבד איתו הקשר לכמה שעות וכולם חשבו שהצוות חטוף.
אבל עכשיו יש להם סיבה להיות מאושרים, כי בעוד כמה שעות הם יפשטו את המדים, יזדכו על הנשק ויחזרו כל אחד למשפחתו ולחייו הרגילים, ואולי המשעממים, ביחס לחיים שלהם בגזרה בחודש האחרון. חלקם מתביישים להודות, אבל הם כבר מתחילים להתגעגע למילואים ולחברים שלא יראו הרבה זמן...
ובעוד הם יושבים בהאמר בוהים בגדר המתארכת לעבר האופק וחושבים כבר על המפגש עם הבית והילדים, חיזבאללה פותח במתקפה אכזרית, פראית, מתוזמרת ומתוזמנת היטב על שני האמרים שסופגים אש תופת.
האמרים נעצרים במקום וחוטפים ירי בלתי פוסק של טילים, רקטות, מקלעים, פצצות מרגמה וטילי כתף. ובמקביל חוליות פשיטה של חיזבאללה מגיחות מן השיחים בצד הלבנוני שועטות לעבר גדר המערכת, מפעילות מטען על הגדר ומפוצצות אותה ורצות לכיוון ההאמר הראשון.
המחבלים שולפים את אהוד גולדווסר ואלדד רגב ז"ל מן ההאמר הראשון. מניחים את שניהם על אותה אלונקה ורצים איתה בחזרה צפונה לכיוון הגדר. תוך מספר דקות האלונקה הייתה בתוך ג'יפ של חיזבאללה שיוחלף בדרכו לביירות, מספר פעמים, על מנת להסתיר את מיקום החטופים. נסראללה הוא אשף תקשורת ובשנת 2006, טרום עידן הסמארטפונים, הוא מבין את חשיבותה של המדיה וכל האירוע הזה מצולם ע"י צלם שנע מאחורי הכוחות הפושטים.
לא רחוק משם במוצב נורית, צוות טנק אחרי לילה של מארב, מוקפץ בתגובה לאירוע החטיפה. צוות הטנק בפיקודו של אלכסיי קושנירסקי לא מצליח להגיע אל משטח הטנקים שנמצא מחוץ למוצב. אש מרגמות ניתחת על המוצבים כדי למנוע מהם מלהגיב ולסכל את החטיפה.
למרות האש הכבדה, אלכסיי וצוותו מצליחים להגיע בעור שיניהם אל הטנק. הם נכנסים לתוך הטנק ומתחילים לנוע צפונה לכיוון גדר המערכת. הם דורסים את הגדר עם הטנק ועוברים את הגבול לצד הלבנוני. הם מתקדמים לעבר 'כיפת הדגל' שהוא מאחז חיזבאללה שממנו ניהל חיזבאללה את אירוע החטיפה. אלכסיי יחד עם צוותו, המורכב משלושה לוחמים נוספים, יניב בר און, גדי מוסייב, ושלומי ירמיהו ז"ל מתקדמים לעבר המאחז תוך ירי בלתי פוסק על מנת לסכל את החטיפה.
ההתקדמות על האדמה הלבנונית היא קשה, השטח מלא בסלעים, אך אלכסיי לא עושה לעצמו הנחות, הוא נמנע מלנוע על צירים מחשש שהם ממוקשים או ממולכדים. לאחר כשלוש מאות מטר מהגדר, הצוות מגיע לכיפת הדגל, מבצע עם הטנק סיבוב במקום ועולה על מטען חבלה של כמעט חצי טון חומר נפץ.
פיצוץ אדיר נשמע למרחקים וכדור אש ועשן שחור מיתמר השמיימה. הטנק מתרומם באוויר ונעלם. גשם של פלדה מתפזר ברדיוס גדול וחלקים מהטנק עפים למרחק של תשע מאות מטר. הצוות נהרג במקום. צה"ל נכנס למבצע של מספר ימים על מנת להביא לקבורה את צוות הטנק ופותח במלחמה שתימשך שלושים וארבעה ימים ותיקרא בסופה, מלחמת לבנון השנייה.
את אלכסיי קושנירסקי ז"ל הכרתי מהטירונות בשריון ולאחר מכן מקורס מפקדי טנקים. היינו באותו חדר, הוא ישן מיטה מעלי. היו לנו שיחות על מוזיקת רוק. הוא אהב רוק כבד ומטאל, ואני אהבתי לפתוח את הראש ולהכיר להקות וסגנונות מוזיקה חדשים. את גופו עיטרו קעקועים רבים.
מאחורי כל קעקוע עמד סיפור שקושנירסקי אהב לספר ואני אהבתי לשמוע. דווקא הצדדים ההפוכים ממני באישיות שלו משכו אותי כל כך. הוא עניין אותי. הוא הפגין נחישות ומקצועיות כבר בקורס, ולכולם היה ברור שהוא יתקדם לפלוגות המבצעיות ויהיה מפקד מצליח. וכך היה. שנינו שובצנו בפלוגות המבצעיות, אני כמפקד מחלקת טנקים והוא כמפקד טנק בפלוגה המקבילה.
שבועיים לפני אירוע החטיפה, שהיתי עם הצוות שלי במוצב נורית. אני עדיין זוכר רועי צאן שמתקרבים לגדר ולוחמי חיזבאללה במדים מנומרים מטיילים 'באופן תמים' בצד הלבנוני, בודקים כל תנועה של צה"ל. שבועיים לפני החטיפה, אלכסיי החליף אותי במוצב נורית. אותו מוצב שממנו יצא להתקפה לסיכול החטיפה, שממנה לא שב. רק שבועיים הפרידו ביני ובין המוות, רק שבועיים הפרידו בין אלכסיי ובין החיים.
במהלך המלחמה כתבתי לתוך מחברת, את האירועים המרכזיים שחוויתי בלחימה, כמה שורות בכל יום, בזמנים המתים שבין המארב לטיפול בטנק. זוהי תמצית השיחה ביני ובין הסמ"פ שלי כאשר אני מתבשר על מותו של אלכסיי. "הרכב של החוטפים נראה נמלט צפונה, לתוך לבנון, והצוות קיבל פקודה לעצור אותם. שמע, הדברים שאני אומר לך עדיין בבדיקה, שום דבר עוד לא ממש ברור..."
"דבר, בוסי," התנשפתי, חסר סבלנות. "בקיצר, הטנק התקדם לכיוון כיפת הדגל, ואז עלה על מטען רב־עוצמה. הבנתי שהוא הושמד לחלוטין." נשמתי עמוק. השאלה נפלטה מפי בלי שליטה. "מי זה?" "קושנירסקי."
"קושנירסקי?!" אני לא מאמין שקושנירסקי מת. "מי היה איתו בצוות?" שמעתי את עצמי שואל את בוסקילה. "שלומי, גדי ויניב". את המשך השיחה אני לא זוכר, אפילו לא זוכר אם ניתקתי או שהוא המשיך לדבר ולדבר.
הלך ברקח, הלך קושנירסקי והלכו שלומי, גדי ויניב. מה נשאר לי חוץ מלהתפלל שאלו יהיו השמות האחרונים שאני מכיר, הפרצופים האחרונים שייחקקו לי בראש. (מובא מתוך היומן שלימים ראה אור כספר בשם 'מ"מ בחזית-כרוניקה של מלחמה')
הייתי מפקד מחלקה בן 20 כשהתחלתי לכתוב את הזיכרונות שלי מהשירות הקרבי. לא ידעתי שהמחברת הזאת תהפוך להיות יומן מלחמה. לא חשבתי שאשלים את הכתיבה במחלקת השיקום בבית חולים צבאי, כחודש לאחר סיום המלחמה, ולא חלמתי שהסיפור שלי יהפוך להיות הקול של אלכס קושנירסקי, של יניב בר־און, של שלומי ירמיהו ושל גדי מוסייב, שנשארו בני עשרים לנצח".