בעולם פוסטמודרני, בו זהויות מטושטשות, לאומים נדרסים, כל גבול נפרץ, במובן הפיסי ובמובן המוסרי, מה שנשאר לחברה, זה רק לפרוט על נימי הרגש הדקים ולסחוט במניפולטיביות הישגים דרך התביעה לחמלה וקורבנות.
כשאין ׳אמת׳ אלא רק ׳נרטיבים׳ צרים, מי ששולט במנגנוני הכוח מנצח.
זה חורבן גדול לשכל ולאינטליגנציה כי אין קשר בין היותך בעל מעמד כלכלי או מומחה בתחום אחד להיותך צודק בתחום אחר. אתה יכול להיות בעל פרס נובל לכימיה ואדיוט גמור במוסר או במדעי המדינה ומשפטים. או רב אלוף בצהל וטירון של ממש בתחומים אחרים.
בקיצור, בימים האלה הפריטה על הרגש עובדת שעות נוספות ועושה שמות במחוזותינו.
לפני מס׳ שנים כתבתי לאחר מסע לפולין בו צורפו גם משפחות שכולות את הדברים הבאים:
מה הקשר בין המשפחות השכולות למסע לפולין ?
אפשר לומר בציניות שתפקיד המשפחות השכולות הוא לסחוט מאיתנו עוד קצת רגש ועוד דמעה כדי להתגבר על הקרירות והציניות בה אנו חיים.
אבל אפשר להסביר גם אחרת, עמוק יותר:
עם ישראל בישר לעולם את בשורת המוסר את בשורת החסד כתפיסה המרכזית דרכה ייבנה העולם "עולם חסד ייבנה..", כך כתוב וצרוב בעיקר על לוח ליבנו הפרטי והכללי.
בשם הנקודה הזו אנו חיים, בשם המלחמה נגד הנקודה הזו רצחו את אבותינו, בשם נקודה זו הקמנו מדינה ובשמה אף אנו מחזיקים בצבא לוחם מוסרי ומיומן.
ובשם הנקודה הזו גם נפלו מטובי בנינו, הם אחזו בחרב ולבשו מדים כמייצגים של אותה נקודה עמוקה ושורשית, נקודה שכדי להנחילה לעולם לעיתים צריך גם להילחם ולעמוד על נפשנו.
לאור זאת ניכר חוט אחד חורז את כל מהלך חיינו, שרשרת אחת ארוכה שבשפיץ שלה נמצאים חיילי צהל, כאלה שמאפשרים את קיומה של אותה נקודה.
ובשפיץ של השפיץ נמצאים בני המשפחות השכולות שלא ברצונן, כעדות חיה לכך ש"נצח ישראל לא יינחם ולא ישקר כי לא אדם הוא להינחם".