ברשותכם מכובדי וברשותכן משפחות יקרות,
ושוב מגיע יום הזיכרון. לא מכבר שאלנו מה נשתנה הלילה הזה? כנראה דברים רבים השתנו השנה בהקשר של יום הזיכרון לעומת שנים אחרות.
אני עומדת כאן כנציגת המשפחות השכולות, ביום שעולים אנו לבית העלמין לפקוד את יקירנו, יממה לפני שנשמח על תקומת מדינתנו.
חזקי בני השלישי היה ילד שובב, תכול עניים, תמיד שמח ומוקף חברים רבים. ילד שאהב את החיים ואהב לעשות חיים.
הוא התגייס לצבא ליחידת העורב בגבעתי ובהמשך היה לחובש הפלוגתי. את רוב שירותו הצבאי עשה במוצב דוגית אשר בצפון רצועת עזה. תמיד סיפר שהוא עושה שירות במקום עם השקיעות הכי יפות בארץ.
ב15.6 בשבת פרשת חוקת התקבלה התראה על מחבל שמסתתר בבנין בבית חנון. הכח יצא למשימה אחרי יום קשה שבמהלכו התגלתה גם מכונית תופת סמוך למוצב. החיילים נתקלו באש עזה וכתוצאה ממנה נהרג סמ"ר אלכס גלדקוב. הצוות של חזקי חותר למגע ונתקל במכת אש כבדה. כדור אחד חודר דרך התפר שבאפוד הקרמי של חזקי. ובאותה שעת שקיעה יפה של שבת בין ערביים חזקי נהרג במקום. אנטולי קרסיק מפקדו שהיה לצידו, נפצע קשה ולאחר שבוע נפטר מפצעיו.
הימים הם שלהי קיץ 2002 האדמה בישראל רועדת. פיגוע רודף פיגוע. אוטובוסים מתפוצצים, מסעדות נפגעות ממחבלים מתאבדים וכשאנחנו יושבים שבעה, במקביל אלינו יושבות עוד 31 משפחות: היו אלה משפחותיהם של הרוגי האוטובוס בגילה, פיגוע בגבעה הצרפתית ומשפחת שבו באיתמר. משפחת השכול הלכה והתרחבה....
חזקי שלנו נקרא ע"ש אבי חיים יחזקאל ז"ל. אבי ואמי היו שניהם פליטי שואה, אודים מוצלים מאש. כשכוחות בעלות הברית משחררות את מחנה ברגן בלזן באפריל 1945, אבי נחשב כמת. הוא שקל 32 ק"ג, ומצץ את הדשא באפיסת כוחותיו. בנס הבחינו בנשימותיו האחרונות והחזירו אותו לחיים.
אמי ברחה בסוף המלחמה בשארית כוחותיה מצעדת המוות, לאחר שנים רבות שהתגלגלה בין מחנות עבודה.
הם בונים את השברים של חייהם, נישאים ומחליטים שרק בארץ ישראל תהיה תקומה להם ולעם ישראל.
את ההודיה העמוקה וההכרה במדינת ישראל הריבונית כנס גלוי חיו בביתנו כדבר יום ביומו. אני זוכרת שבאחד ממצעדי יום העצמאות נסעו טנקים ברעש גדול ברחובות הערים. אחי, שהיה ילד קטן, פחד וביקש מאבא לחזור הביתה אבל אז השיב לו אבא כי גם המהומה וגם הרעש טובים הם מאד מאד, אלה רעשי קוממיות של חיילי צבא הגנה לישראל. אלה החיילים שלנו!
וחזקי שלנו, שקרוי על שם אבי, נפל על הגנת המולדת בהיותו חייל יהודי בארצנו. חזקי נפל במדינה שהורי חלמו וזכו להגשים. "ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמייך. ואומר לך בדמייך חיי".
לאחר נפילתו של בני, "יום הזיכרון" קיבל מימד ועומק אחרים.
אנו המשפחות השכולות לא צריכות את יום הזיכרון. הבן היקר שלנו איננו בשום מקום ולכן, בו זמנית, הוא גם בכל מקום. בכל חדר בבית, בכל אירוע, בכל לידה, בכל חג. בכל מבט הוא במחזור הדם שלנו.
יום הזכרון נועד לאומה, לעם. לזכור שאין המדינה ניתנת על מגש של כסף אלא היא נקנית במסירות נפש ובגבורה.
בשנים הראשונות רציתי ל"תלוש" יום זה מלוח השנה. העיסוק המרובה ב"אין" ב"חלל" היה כבד מנשוא. הרגשתי שיום זה שואב ממני את הכוחות ומכלה את האוויר. אך במהלך השנים היטבתי להבין שהאומה מתייחדת ומתחברת לזיכרון דרך הקשר עם המשפחות השכולות. הבנתי שביום זה רוצים החברים לחבק אותנו, ואני מושיטה את הכתף לחיבוק האומה.
לכל אדם שמסתלק מהעולם יש "יום זיכרון"-תאריך הפטירה. לנו יש שניים: יום הנפילה ויום הזכרון לחללי מערכות ישראל. בעוד שיום הנפילה הוא יום אישי למשפחה ולקרובים, יום הזכרון הוא יום לאומי שמעצב את השותפות שלנו ובונה את התקווה המשותפת לחיים ולבנין.
היום אנחנו עולים לבתי העלמין ופוקדים את קברם של בנינו. נזכור את בקשת החיים ונצטער על שזה נגדע. אבל נביט בדגל ישראל שמורד לחצי התורן ונדע שגם הדגל מרכין את ראשו איתנו. ובערב הוא יתרומם לראש התורן וגם ראשנו השח יתרומם אליו ואנו נשמח בראשית צמיחת גאולתנו. וכמו שאבי, שבא מגיא ההריגה וזכה לראות בשיבת ציון, נהג להתפלל ביום העצמאות במנגינת "התקווה": "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים",
כך נתפלל את אשר קראנו בהפטרת שבת פסח בחזון העצמות היבשות מספר יחזקאל: כֹּה-אָמַר ה' אלוקים, הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת-קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם, עַמִּי; וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, אֶל-אַדְמַת יִשְׂרָאֵל.
וכמה פסוקים לאחר מכן נאמר חזון המתאים לתקופתנו: כֹּה-אָמַר ה' אלוקים הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ-שָׁם; וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב, וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל-אַדְמָתָם. וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ, בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל, וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם, לְמֶלֶךְ; וְלֹא יהיה- (יִהְיוּ-) עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם, וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד.
שנזכה לכך במהרה בימינו.