על רקע הפגנת המיליון של הימין יש לקרוא בהפגנה, לפניה ואחריה, ל"שקט חברתי". דפני ליף וחבריה זעקו בשעתו "העם דורש צדק חברתי", על משקל זה נכון לקרוא היום "העם דורש שקט חברתי".
ההפגנה היא של תומכי הרפומה, אך לנוכח המציאות החברתית ופוליטית הקיימת היא מגיעה מאוחר מדי, וללא סיכוי של ממש להעביר את הרפורמה במחיר ציבורי סביר. לכן דרוש אופי לאומי חזק והרבה כוח רוחני ל"שתוק" את התקופה הנוכחית ככל שניתן, כדי לתת לרעל החברתי להתפוגג ולהתאייד.
מעט מהשקט היחסי חווינו לאחרונה ביום השואה, הזיכרון ויום העצמאות, למרות תקשורת פעילה מדי אשר חפשה את נקודות החיכוך.
כל אירוע שולי זכה להרבה חשיפה, ולעתים נדמה שהתקשורת מתאמצת לגייס את ה"ימים הנוראים" הלאומיים לטובת המחאה ומתנגדי הרפורמה המשפטית. נראה שלצערם ולשמחת כולנו הימים הללו עבר בצורה סבירה, לא מיטבית אבל גם לא נוראה, ונתנו סיכוי לבשורות טובות לאומית בהמשך.
הרפורמה המשפטית ספגה מכה קשה, ולמעשה אבדה את האפשרות והסיכוי לעבור בשלום. ההידברות אצל הנשיא היא חשובה, וקיימת אפשרות קלושה שיצא ממנה משהו סביר של רפורמה חלקית. אבל המאזן לרעת הרפורמה קשה. הלחצים הפנימיים בתוך ישראל והחיצוניים בעולם הכריעו אותה, ומעשה תוצאת המאבק הוכרעה. הפגנת הימין היום היא למעשה יצירת מראית עין של איזון, ובמונחים ספורטיביים נראה שעיקר מטרתם "להפסיד בכבוד." יש לזה חשיבות רבה, בעיקר למאבקים אשר יהיו בהמשך בכל הנושאים החברתיים העומדים על הפרק.
אבל כרגע העיקר הוא יכולת ההישרדות של ממשלת הימין. אשר עדיין צולעת ומקרטעת, ונמצאת בסכנה של נפילה של ממש. ממשלה זו צריכה להתעשת, להתאפס על עצמה ולשרוד. לכן עיקר המאמץ הוא להשיג שקט חברתי, ולהמשיך לתפקד. הממשלה חייבת להתמקד בראש ובראשונה בביטחון וכלכלה, לייצב ולשפר ככל שניתן, בלי יוזמות ורפורמות רעשניות ומיותרות. כמעט לא עובר יום ואין ידיעה המבשרת על יוזמה חדשה, שמשקפת חוסר הבנה אצל מרכיבים בקואליציה שללא הפנימו שכאשר אתה בשלטון חשוב לשמור על שקט תקשורתי כדי שניתן יהיה לקדם נושאים החשובים גם לימין, שלא לדבר שיש מספיק תחומים החשובים ומוסכמים על כולם.
מצד שני מן הראוי שהאופוזיציה ה"מכורה" למחאה ולהפגנות, שתעשה טרנספורמציה של האנרגיות החיוביות לתוכן תרבותי וחברתי שקט ונעים. באופוזיציה יש תחושה שהשעה משחקת להם, ולמרבה הצער ממשלת הימין מספקת להם הזדמנויות למכביר. אבל אם הם לא יבינו שבשלב מסויים הגלגל יכול להתהפך, הם יצטערו על ה"היבריס" שמציף אותם כרגע. ראינו מה ההיבריס עשה לימין שהיה באופוריה מהניצחון בבחירות.
על ההשתקה הזו צריכים לקחת אחריות המנהיגים, לדבר ולפעול בניחותא, ללא ניסיונות לחדד מסרים ולהצטיין בחידודי לשון, בבחינת "כל דאלים מילולית גבר". במקביל למנהיגות הפוליטית הפורמלית גם להקות המפגינים והמעודדים משני הצדדים צריכים לקחת אחריות על התנהגותם והתבטאותם המילולית, ואם אפשר גם לשתוק ככל האפשר. שקמה ברסלר וחבריה להנהגת המחאה, אהוד ברק בוגי ושאר שונאי ביבי למיניהם, מצד אחד, וגלית דיסטל אסתרביאן טלי גוטליב ודומיהן בימין, מן הראוי שיתאמצו לדבר אחרת. "ארץ נהדרת" אבל אחרת.
ולסיום, על משקל השיר "ואפילו בהסתרה" אפשר לשיר "ואפילו בהשתקה" נמצא בהסתרה ה' לבדו, ומנווט בדרכו שלו את עם ישראל, לטובה ולברכה.
הכותב הוא ד"ר צבי מוזס, פסיכולוג קליני