בכל אחת משתי הפרשות, אחרי-מות וקדושים, יש פרק ארוך ומפורט של איסורי עריות. בפרשת אחרי מות מופיע פרק ה"אזהרות", דהיינו פירוט האיסורים, כדוגמת: "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה", ובפרשת קדושים פרק ה"עונשין", רשימה של העבירות והעונש הצמוד לכל אחת מהן, כדוגמת: "ואיש אשר ינאף ... מות יומת".
הרשימה הארוכה והכפילות שלה, מעוררות תמיהה. מדוע לא די היה באיסור כולל, ובפירוט של עונשים רק במקרים החריגיםשאינם "מות יומת". זאת ועוד, גם לא מובן מדוע יש הבחנה בין סוגי מיתה שונים לעבירות שונות של עריות, חלקן בסקילה, חלקן בחנק וחלקן בשריפה.
מקובל לפרש שהרחבה ופירוט רב של התורה בנושא מסוים מעידים על חשיבותו, או על הצורך בהעצמת נושא שהוא רפוי, קשה לקיום ודורש חיזוק מתמיד.
העיון בתנ"ך מלמד שהמלחמה בניאוף ובזנות העסיקה את הנביאים כמעט בכל הדורות. יש בתנ"ך פרקים מזעזעים בחריפותם ובהשלכות החברתיות והלאומיות של חטאים אלו. ניתן לראות לדוגמה את פרשת פילגש בגבעה שחוללה מלחמת אחים, פרשת דוד ובת-שבע שחוללה משבר עמוק בבית המלוכה ופרשת אמנון ותמר שהובילה, בין היתר, למרד אבשלום וערעור מלכות בית דוד.
מבין "נביאי הכתב" (הנביאים שעיקר הופעתם היא בנבואות שנכתבו לדורות, הם "נביאים אחרונים" שמישעיהו ועד תרי עשר), יחזקאל הוא החריף והבוטה מכולם בחומרת הניסוחים והתיאורים המוחשיים שלו את תועבות העריות שפשו בישראל, אולם הוא לא היחיד. דברי תוכחה חמורים נשמעים גם מפי ישעיהו, ירמיהו, הושע, ואחרים.
ההסבר הפשוט לתופעה זו הוא כמובן עצמתו של יצר העריות. הוא מלווה את האנושות מראשיתה, ולפי הרמוז בספר בראשית הוא הופיע מעת ש"הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם" (בראשית א' ו'), והיה אחד החטאים שגרמו למבול (שם פס' ה, יא-יב). חז"ל תיארו ניסיון של אנשי כנסת הגדולה לצמצם את כוחו של היצר הזה, ואת כשלונו של הניסיון, בשל הנחיצות של היצר המיני לקיומו של העולם(יומא סט ע"ב).
אולם בכך לא די. נראה שיש היבט נוסף לחומרתו של איסור העריות, מעבר לשאר העבירות שבתורה והוא המצריך בניית מערכת מורכבת ומפורטת שאינה מסתפקת בצו איסור עקרוני וכללי.
שני פרקי העריות, גם זה שבפרשת אחרי-מות וגם זה שבפרשת קדושים, מציגים את העבירות הללו כחלק ממכלול תרבותי רחב:
הפתיחה באחרי-מות: "כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ" (ויקרא יח, ג). החתימה באחרי-מות: "אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה כִּי בְכָל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם, וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת יֹשְׁבֶיהָ... כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ: וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם" (ויקרא יח, כד –כח).
הפתיחה בקדושים: "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם, וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם" (ויקרא כ, ז – ח). החתימה בקדושים: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָקִיא אֶתְכֶם הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לָשֶׁבֶת בָּהּ, וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה עָשׂוּ וָאָקֻץ בָּם. וָאֹמַר לָכֶם אַתֶּם תִּירְשׁוּ אֶת אַדְמָתָם וַאֲנִי אֶתְּנֶנָּה לָכֶם לָרֶשֶׁת אֹתָהּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים" (ויקרא כ, כב – כד).
אין מדובר על עבירות בודדות אלא על אורח חיים של טומאה ותועבה, הגורם לכך שהארץ תקיא את יושביה, וכנגדו אורח חיים של קדושה, המבדיל את עם ישראל מכל העמים להיות לעם ה', הזכאי לרשת את אדמתו.
עבירות העריות אינן עומדות בדרך כלל בפני עצמן, הן צומת שממנה מסתעפים נתיבי חיים מעוותים וקלוקלים. כך לדוגמה, כל פרשיות הניאוף בימי השופטים והמלוכה מסתעפות לשפיכות דמים ולערעור החברה בכללותה, כפי שנתבאר: פילגש בגבעה מובילה לרצח ומלחמת אחים, דוד ובת שבע ואמנון ותמר מובילים להריגת אוריה ואמנון, למרד אבשלום ובגלגול רחוק – עד פירוק הממלכה בימי רחבעם וירבעם.
נבואות הזעם והחורבן של נביאי ישראל כורכות את עבירות העריות עם מכלול של התדרדרות מוסרית, תרבותית וחברתית. מדברי הנביאים אפשר לשרטט מפה של תהליכים המובילים אל חטאי הניאוף והעריות והנובעים מהם. המידות הקלוקלות הגורמות לאדם לחטוא אינן רק יצר העריות. מרכיב החוזר ונשנה אצל כל הנביאים הוא מרכיב הבגידה וחוסר הנאמנות. לפיכך, מושווית עבודת האלילים לניאוף, שכן עיקרה הוא בגידת עם ישראל בברית עם ה' והליכה אחרי אלהים אחרים. בעקבות מעשה הניאוף, קשר הבגידה מחמיר וגם מעגלי הרמייה ושבירת האמון מתרחבים, כתיאורו של הנביא ירמיהו: "מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים וְאֶעֶזְבָה אֶת עַמִּי וְאֵלְכָה מֵאִתָּם כִּי כֻלָּם מְנָאֲפִים עֲצֶרֶת בֹּגְדִים. וַיַּדְרְכוּ אֶת לְשׁוֹנָם קַשְׁתָּם שֶׁקֶר וְלֹא לֶאֱמוּנָה גָּבְרוּ בָאָרֶץ כִּי מֵרָעָה אֶל רָעָה יָצָאוּ וְאֹתִי לֹא יָדָעוּ נְאֻם ה': אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵרוּ וְעַל כָּל אָח אַל תִּבְטָחוּ כִּי כָל אָח עָקוֹב יַעְקֹב וְכָל רֵעַ רָכִיל יַהֲלֹךְ. וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יְהָתֵלּוּ וֶאֱמֶת לֹא יְדַבֵּרוּ לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר הַעֲוֵה נִלְאוּ. שִׁבְתְּךָ בְּתוֹךְ מִרְמָה בְּמִרְמָה מֵאֲנוּ דַעַת אוֹתִי נְאֻם ה'"(ירמיהו ט א-ה).
לדברי ירמיהו, גם התופעה של נביאי השקר כרוכה בניאוף ונובעת ממנו: "וּבִנְבִאֵי יְרוּשָׁלִַם רָאִיתִי שַׁעֲרוּרָה נָאוֹף וְהָלֹךְ בַּשֶּׁקֶר וְחִזְּקוּ יְדֵי מְרֵעִים לְבִלְתִּי שָׁבוּ אִישׁ מֵרָעָתוֹ הָיוּ לִי כֻלָּם כִּסְדֹם וְיֹשְׁבֶיהָ כַּעֲמֹרָה"(ירמיהו כג יד). "יַעַן אֲשֶׁר עָשׂוּ נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל וַיְנַאֲפוּ אֶת נְשֵׁי רֵעֵיהֶם וַיְדַבְּרוּ דָבָר בִּשְׁמִי שֶׁקֶר אֲשֶׁר לוֹא צִוִּיתִם וְאָנֹכִי (הוידע) הַיּוֹדֵעַ וָעֵד נְאֻם ה'" (ירמיהו כט, כג). תרבות של ניאוף היא בהכרח גם תרבות של הסתרה ורמייה, תרבות של שקר וגניבת דעת. בחברה שכזו, שבה האמת נעדרת, תפרח גם תעשייה של שקרים בנושאים אחרים, לא רק לצורך הסתרת הניאוף, הבגידה והתועבות המתרחשות בחדרי חדרים, בתוך המשפחות.
תחומים נוספים שהנביאים מציינים אותם כמוליכים אל עבירות העריות ונובעים מהן הם גניבה, גזל ושפיכות דמים:
"הִנֵּה אַתֶּם בֹּטְחִים לָכֶם עַל דִּבְרֵי הַשָּׁקֶר לְבִלְתִּי הוֹעִיל: הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר וְקַטֵּר לַבָּעַל וְהָלֹךְ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם:" (ירמיהו ז, ח – ט). "אָלֹה וְכַחֵשׁ וְרָצֹחַ וְגָנֹב וְנָאֹף פָּרָצוּ וְדָמִים בְּדָמִים נָגָעוּ:" (הושע ד, ב).
הזיקה בין ניאוף לרצח ושפיכות דמים מוכרת אף היא היטב מימי התנ"ך ועד עצם היום הזה. הדוגמה הקיצונית היא אונס, המדומה כבר בתורה לשפיכות דמים: "כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה" (דברים כב כו). גם ניאוף בהסכמה בין שני מבוגרים עלול להסתיים ברצח. בכל מקרה הוא מיוסד על גניבה וגזל, כפי שהסביר נתן הנביא לדוד המלך במשל כבשת הרש. יש בפיתוי של אדם נשוי לבגוד בבן זוגו הבט של גזל וחמס. לא פחות חמור מזה הוא הגזל והחמס שבפגיעה המינית בקטינים ובחלשים, בתוך המשפחה ומחוצה לה.
הנביאים אינם מתארים את הניאוף כמעשה אישי, פרטי, הנעשה בסתר, בתוך המשפחה או בין איש לאשת רעהו. הם מדגישים תמיד את המימד החברתי והאופי הכללי של התופעה: "וְאִישׁ וְאָבִיו יֵלְכוּ אֶל הַנַּעֲרָה לְמַעַן חַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי" (עמוס ב, ז), וכדברי ירמיהו המובאים לעיל: "כולם מנאפים, עצרת בוגדים".
כאשר החברה כולה נגועה בפריצות מינית, האשמה על הבגידה, הרמייה והחמס, אינה מוטלת על הנואפים בלבד. קדמה להם הכנה והכשרה ציבורית-חברתית, להתנסות ולנהוג בחופש מיני. התרבות הכללית מעודדת זאת בדרכי תעמולה מתוחכמות, בספרות ובאמנות, בתקשורת ובמדיה החברתית. לפיכך, אין מדובר עוד בעבירות אישיותשל חוטאים בודדים בסתר, אלא בתופעה חברתית כוללת, שכנגדה עומדים נביאי ה' כמעט חסרי אונים, שכן האשמת החוטא וענישתו לא יועילו ולא יספיקו לתיקון החברה.
נראה שלכך מכוון הנביא הושע בנבואתו: "זְנוּת וְיַיִן וְתִירוֹשׁ יִקַּח לֵב... כִּי רוּחַ זְנוּנִים הִתְעָה ... עַל כֵּן תִּזְנֶינָה בְּנוֹתֵיכֶם וְכַלּוֹתֵיכֶם תְּנָאַפְנָה. לֹא אֶפְקוֹד עַל בְּנוֹתֵיכֶם כִּי תִזְנֶינָה וְעַל כַּלּוֹתֵיכֶם כִּי תְנָאַפְנָה כִּי הֵם עִם הַזֹּנוֹת יְפָרֵדוּ וְעִם הַקְּדֵשׁוֹת יְזַבֵּחוּ וְעָם לֹא יָבִין יִלָּבֵט" (הושע ד, יא –יד).
אי אפשר להאשים את הבנות – והבנים - בזנות ובניאוף, כי הן גדלו בתוך חברה שהדריכה וחינכה אותן לכך (כך פירשו רד"ק, מלבי"ם, מצודות, ועוד). זו התרבות שממנה ינקו והן לא יודעות שאפשר וצריך להיות אחרת. הם גדלו בעולם שבו מושגי הקדושה נטשטשו או אפילו נעלמו בלי הכר: "עם לא יבין, ילבט".
הקריאה בפרשות העריות בשבת, כמו במנחה של יום הכפורים,אמורה להיות עבורנו קריאת השכמה. יש לפנינו מאבק תרבותי וחברתי לא פשוט, ואין אנו רשאים להתחמק ממנו.
--
הרב פרופ' יהודה ברנדס הוא נשיא המכללה האקדמית הרצוג