חזרתי כעת מביקור של חמישה ימים בארצות הברית. רוצה לשתף אתכם במספר רשמים (וחוויות...).
את הביקור התחלתי כדובר המרכזי באירוע של הקהילה הנוצרית אוונגליסטית בסנט לואיס מיזורי. הקשר עם האוונגליסטים בעולם כולו ובעיקר בארצות הברית הוא קשר בעל חשיבות אסטרטגית למדינת ישראל. בארצות הברית לבדה יש כשבעים מיליון אוונגליסטים המאופיינים באהבה אדירה לישראל.
יש שיגידו, ובמידה רבה של צדק, שהדחיפה האוונגליסטית היא שגרמה לנשיא לשעבר טראמפ להכיר בירושלים כבירת ישראל ולהעביר את השגרירות לירושלים.
בימים בהם האנטישמיות המודרנית לובשת בעיקר צורה של שנאת ישראל, הקשר איתם חשוב במיוחד.
פריט טריוויה מעניין לגבי סנט לואיס ומדינת מיזורי הוא העובדה שאת דגל ישראל הם הניפו בעיר שלהם כבר בשנת 1904!!, כמו כן, הם מאוד מתגאים בעובדה שהארי טרומן, נשיא ארה"ב שהיה המנהיג הראשון שהכיר במדינת ישראל, 11 דקות לאחר הכרזת העצמאות, הוא מהמדינה שלהם.
בקיצור, אירוע עם הרבה אהבה לישראל. משם טסתי לשבת בוושינגטון בקהילה האורתודוכסית של סילבר-ספרינג. קהילה של כ-1500 משפחות דתיות לאומיות כאשר לכל משפחה יש נציגות כזו או אחרת בארץ (דבר שכולם שם מדברים עליו בגאווה גדולה).
בכל ארוחה אכלתי עם כשישה זוגות מקסימים של אוהבי ישראל בכל רמ"ח אבריהם ושס"ה גידיהם.
השיחות בארוחה הגיעו די מהר לעסוק ברפורמה המשפטית... גם שם זה נושא חם מאוד (וגם שם הרוב מאוד רוצה לראות אותנו מגיעים למשהו מוסכם...).
לפני מנחה שוחחתי עם אנשי הקהילה על יחסי דת ומדינה בישראל (והפסדתי בהתערבות למארח שלי. חשבתי שכולם יעדיפו לישון צהריים והתכוננתי לשיחה אינטימית עם 10 אנשים ששנתם נדדה. המארח אמר שיגיעו לפחות 50. בסופו של דבר הגיעו כ-150 אישה ואיש למפגש..).
בשלב השאלות והתשובות נשאלתי איך בתקופה הזו הם יכולים לעזור לישראל. עניתי להם שעל אף כל המחלוקות ולמרות שהם אינם שבעי רצון מהכיוון אליו הממשלה מנווטת את המדינה, הציפייה שלי מהם היא לתמוך ולאהוב את המדינה ללא סייג. דיברנו על ימי הלאום שרק עברו המדגישים גם מה מצבנו כעם בלי המדינה, את המחיר הכבד שאנו משלמים כדי לשמור על המדינה ואת ההישגים הנפלאים שהצלחנו להשיג ב-75 שנה.
אנשי קהילת סילבר-ספרינג הם אוהבי ותומכי ישראל בכל ליבם.
יום ראשון הוקדש לעצירה קלה ברצף המפגשים. הסתובבתי בין המוניומנטים האדירים והאנדרטאות מלאות ההוד של וושינגטון הבירה. התרגשתי במיוחד באנדרטה לזכר נופלי מלחמת העולם השניה וגם כשקראתי את נאום גטיסבורג באנדרטה של לינקולן. סיימתי את היום בסיור במוזאון התעופה והחלל. מוזאון ממש ממש מצוין. מומלץ ביותר (זה בחינם. רק צריך להיות מתוזמנים עם הרגע שנפתחת מכירת הכרטיסים באתר).
ביום שני הספקתי לקיים שתי פגישות מעניינות וחשובות. הראשונה במכון וושינגטון לחקר המזרח התיכון, עם מספר חוקרים וביניהם דיוויד שנקר ודניס רוס.
פגישה ארוכה שעסקה בנושאים רבים. כמובן שברפורמה המשפטית ובהשלכותיה, אבל גם באתגר המשמעותי מול התגרענות איראן, בהשלכות של ההתפשטות האיראנית בסביבה, בנפיצות של המצב ביו"ש ובמצב הפוליטי בארץ. מכון וושינגטון למחקרים אסטרטגיים הוא מכון בעל השפעה משמעותית על מקבלי ההחלטות בממשל האמריקאי והתרשמתי שבטחון ישראל נמצא גבוה מאוד בסדר הנושאים שחשובים לאנשי המכון.
מהמכון יצאתי לפגישה במחלקת המדינה האמריקאית עם צוות בכיר העוסק ביחסים עם ישראל.
הפגישה היתה מעניינת והשתדלתי להסביר למארחים שלי איך הימין הישראלי רואה את הסכסוך ואת החשיבות שאנחנו רואים בחיזוק ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון.
שוחחנו על הידידות העמוקה בין המדינות הנשענת בעיקר על ערכים משותפים שמהם גם נובעים אינטרסים משותפים.
ארצות הברית של אמריקה היא המעצמה החזקה בעולם. הברית האסטרטגית בין ישראל לארה''ב היא עמוד תווך מרכזי בבטחונה ושגשוגה של מדינת ישראל.
אנחנו בימים בהם בת בריתנו מסתכלת עלינו בעין די מודאגת. לא ניתן שלא לשים לב לחשש שהם מביעים מהכיוון אליו הממשלה מכוונת.
בפני כל מי שיכולתי הדגשתי את חוזקה של מדינת ישראל, ואת העובדה שעם כל המאבקים הפנימיים, אנחנו כולנו עם אחד ושותפים כולנו לנס ענק שכבר קיים 75 שנה ובעז"ה כאן כדי להישאר.
מה טוב לנדוד אך טוב יותר לחזור...