טעם יכול לדבר. הטעם יכול להסביר משהו שנמצא הרבה מעבר להבנה, במקום שבו נגמרות המילים. לכו תנסו למצוא מילים שיסבירו למישהו מה זו חלה של שבת שזה עתה יצאה מהתנור, אבל ביס אחד והוא כבר יבין. לא פלא שתחושת גן עדן משויכת דווקא לטעם. ואולי לזה התכוון רבי נחמן כשאמר "מי שטעם יין הונגרי, אותו כבר לא יטעו לעולם". כי מי שטועם - מבין.
וכזה היה המפגש הראשון שלי עם מירון ורבי שמעון. חוויה עזה של טעם שכמוהו לא טעמתי מעולם. הייתי אז ערב חתונה, בת עשרים ותשע. מעולם לא הייתי שם לפני כן, למרות שהקיבוץ שבו נולדתי נמצא במרחק חצי שעה נסיעה משם. זו הייתה אחת החוויות המופלאות והעזות בחיי, פרטית מדי בשביל לתאר מעל דפי העיתון, אבל מאז - בכל פעם שהגעתי למירון חזרתי לטעום, ולו לרגע, את הטעם המיוחד הזה שכולו חי. טעם של יופי וצחוק, חופש ואמת. טעם של פשטות בלתי נתפסת ועומק שאין לו סוף. טעם של מקום שבו תמיד יש מקום. לכולם. אפילו לחתולות.
ושיא הטעם היה תמיד בהילולה. לראות שנה אחרי שנה איך לא רק אני מרגישה את הטעם הזה. למחות דמעת התרגשות למראה הזרם הבלתי פוסק של עם ישראל על כל צבעיו צועד במעלה ההר, מתפלל, רוקד, בוכה, מתאחד. וכן, הטעם הזה קצת השתנה לנו בשנתיים האחרונות ונמהל בכאב. אך למרות זאת רציתי לספר דווקא על רגע מיוחד, הזוי, משעשע, רגע של השגחה פרטית מיוחדת בדרך לרבי שמעון.
הדלק הוא התפילות
אנחנו נוסעים אליו בג'יפ. כל שנה. אומנם לא תמיד באותו ג'יפ, אך תמיד זהו רכב עתיק, מקרטע במקצת, שהדלק העיקרי שלו הוא התפילות שיצליח לנסוע ולחזור. אין שנה בלי עלילות, אין שנה בלי תקלות, כולל שנה שבה הג'יפ התקלקל מיד כשיצאנו לדרך, לבסוף שינה את דעתו והחליט לנסוע, כל הדרך הלוך ורוב הדרך חזור, והתקלקל סופית במרחק רבע שעה מהבית. או שנה אחרת שבה הג'יפ התורן נתקע כל חצי שעה בהלוך, תפילות, תהילים, בקשות, המשיך עד העצירה הבאה, שוב תפילות, תהילים, וכך מגמגמים כל הדרך למירון. ובדרך חזור? נסע חלק כמו חדש. וכן הלאה, לא אייגע אתכם בפרטים כי זה באמת נשמע קצת מוזר. אבל סיפור אחד בכל אופן אני חייבת לספר.
אז באותו ל"ג בעומר שוב יצאנו לדרך, בעלי אני והילדים. שוב נסענו צפונה, שרים ומתענגים על המנגינה שחסרה לנו כל כך ומתרגשים מהמפגש המתקרב עם מירון. יצאנו קצת מאוחר והגענו לצפון בשעת ערב חשוכה, עם ג'יפ כלשהו שנאלץ לחרוש כבישים ושדות, עד שנגיע הכי הכי קרוב שאפשר. בעלי יוצא צנחנים, אוהב אתגרים ושטח, ומבחינתו להגיע לרבי שמעון דרך השדות זה חלק בלתי נפרד מההילולה. אז נסענו לנו בשטח אי שם בצפון, עלינו הרים וירדנו גבעות, פילסנו את דרכנו בשדה חשוך וקופצני למדי, עד שלבסוף נפרשה מולנו דרך עפר עם שלט מבטיח: "קדיתא". יופי, כולנו נשמנו לרווחה, סוף סוף מקום מוכר. הג'יפ החל לנסוע במעלה הדרך הצרה אך לפתע, בבת אחת, משהו קרה לו וענן מלחיץ של אדים התפרץ מהמנוע, מכסה לגמרי את השמשה הקדמית. בעלי עצר מיד והורה לכולנו לצאת במהירות החוצה. השעה הייתה עשר וחצי בלילה, מרחוק יכולנו לראות את האורות ואפילו לשמוע מעט מצלילי הניגונים של מירון, ואנחנו בשדה, באמצע הלילה, עם תקלה לא ברורה במנוע. אין נפש חיה מסביבנו. מה יהיה עכשיו?
הילדים נעמדו לידי מיואשים, כמה מהם התחילו לבכות, בשעה שבעלי חיטט במנוע חסר אונים, לא יודע מה התקלקל. זה היה מלחיץ ובאמת שלא היה לי מושג איך נצא משם, רק שלא ניאלץ לבלות את הלילה בשדה, קרוב כל כך למירון - אבל בעצם רחוק רחוק.
פנסים באפלה
"היי! אנחנו בדרך לרבי שמעון, ובאמת ראוי לסמוך עליו בשעת הדחק!" התנער בעלי. "כולנו מפסיקים עכשיו לבכות ולדאוג, ובואו נגיד תהילים". התרחקנו קצת מהג'יפ, התיישבנו על אבנים בשדה והתחלנו להתפלל. כעבור רבע שעה אנחנו רואים זוג פנסים רחוקים, מתקדמים אט אט לעברנו. רכב ירד במורד הדרך שבה ניסינו לעלות, התקרב ולבסוף נעצר מולנו. לא הייתה לו ברירה אלא לעצור כי הג'יפ שלנו חסם לגמרי את המעבר בדרך הצרה. דלת הרכב נפתחה וממנה יצאו שני גברים. בעלי ניגש ומיד זיהה אחד מהם - מוסכניק מבית שמש שהוא מכיר היטב. גם הוא היה בדרך למירון, ומסיבה לא ברורה עשה פנייה לא נכונה בדרך, ולפני שהבין מה קורה - מצא את עצמו בדרך עפר, מאבד לגמרי את דרכו. המדהים היה שהוא הגיע במורד הדרך, כך שהאורות שלו האירו היישר לעבר המנוע שלנו. המוסכניק זיהה מיד את הבעיה, צינור שהתפוצץ, ובמקרה גם היה לו צינור זהה ברכב שלו. עד מהרה הוא תיקן את התקלה, סגר את המנוע, וכתשלום ביקש רק שנראה לו את הדרך הנכונה.
בואיקוס – לחמניות גבינה מהירות ללא שמרים
לפני שיוצאים לדרך אני תמיד אוהבת להכין מאפים טעימים שישביעו וישמחו את כולם, והבואיקוס הללו הם האהובים עליי ביותר. מאפה קליל עם טעם מושלם, שרק מערבבים ומכניסים לתנור. הטעם שלו נפלא ממש ואפשר גם לגוון ולהוסיף פנימה כל מה שרוצים - זיתים, שום, בצל ירוק, זעתר, עגבניות מיובשות וכו'. אפשר גם לגוון בסוגי הגבינה, לשנות או להוסיף לפי מה שיש בבית.
דרגת קושי:
קלה
זמן אפייה:
20 דקות
כ־16 יחידות
2 וחצי כוסות קמח (350 גרם)
2 כפיות אבקת אפייה
כפית מלח
100 גרם חמאה רכה
250 גרם גבינת קוטג' (גביע רגיל)
200 גרם גבינה בולגרית מפוררת
200 גרם גבינת מוצרלה מגוררת
ביצה אחת
למריחה וציפוי:
ביצה טרופה
שומשום
מכינים את הבצק: מחממים תנור לחום של 180 מעלות. מרפדים את תבנית התנור בנייר אפייה. שמים בקערה את כל חומרי הבצק ומערבבים. אם הבצק דביק אפשר להוסיף עוד מעט קמח, ואם הוא פירורי מדי מוסיפים שתיים־שלוש כפות מים. מערבבים היטב ולשים דקה.
מכינים ואופים את הלחמניות: מרטיבים את הידיים כדי שהבצק לא יידבק, מחלקים את הבצק ל־15 חתיכות ויוצרים כדורים בקוטר 5-4 סנטימטרים. מורחים על הלחמניות ביצה טרופה, מפזרים שומשום ואופים 20 דקות או עד שהלחמניות זהובות. מגישים כשהן עדיין חמימות.
לתגובות: avmyzlik@gmail.com
***