בעיניים של אמונה

שעת הטיפול מתחילה בסלון הדירה בקריית אונו. המטפל יחיאל חוברה יחד עם ההורים דב וראומה ברגר שקועים בתרגול עם אלעזר בן ה־14, שנפצע קשה מאוד לפני שנתיים באסון מירון. מאז פציעתו אלעזר מרותק לכיסא גלגלים, כמעט לא מזיז את גופו, לא מדבר ומתקשר בעיקר באמצעות תנועות עיניים ותזוזה קלה של ידו הימנית. למרות הפגיעה הפיזית הקשה, הוריו משוכנעים כי יכולותיו הקוגניטיביות כמעט לא נפגעו. הם דואגים לכל מחסורו, מתרוצצים סביבו ומרעיפים עליו אהבה ללא גבול. כל התקדמות במצבו, ולו המזערית ביותר, מרגשת אותם עד דמעות. במהלך הטיפול הם ניצבים דרוכים, מסייעים ומעודדים כאילו היה זה יומם הראשון בטיפולי הבן. כאילו לא חלפו שנתיים סיזיפיות של תהליך שיקום אינטנסיבי מורט עצבים ומלא בבכי, תפילה ואמונה.

רגע לפני שהטיפול עומד להיגמר, יחיאל המטפל תומך במרפק ידו הימנית של אלעזר. הוא מישיר אליו מבט ושואל: "אלעזר, אנחנו מבינים שזה לא קל לך. אתה מרגיש עצוב?". דממה בחדר. כל העיניים נשואות לידו של הבן. כיוון הזזת היד היא דרכו של אלעזר לבטא את התשובה שבה יבחר: כן או לא. אתה עצוב? מהדהדת השאלה וידו של אלעזר נעה לאיטה קדימה, מתרחקת מגופו באיטיות. הוא אמר לא, מסבירה לי אמו ראומה. שוב שקט משתרר בחדר. "אלעזר, אתה שמח?" מתעקש המטפל להבין את המתחולל בנפשו פנימה. ושוב העיניים של ההורים עוקבות אחרי יד בנם שהפעם מתקרבת אט אט לכיוון הגוף. הוא משיב – כן, והוריו מריעים בשמחה. האם קוראת: "אלעזר, אתה גיבור!" האב מנשק ומלטף בחום את פניו, ואלעזר מצידו משיב בחיוך לכל הנוכחים בחדר.

בכי ותפילה מול הים

שנתיים חלפו מאז האסון האזרחי הגדול בתולדות המדינה, שבו נהרגו 45 בני אדם. ההורים דב וראומה ברגר עדיין מתמודדים יום יום, שעה שעה, עם השלכות האסון הקשה ההוא. בלילה ההוא ביקש אלעזר בן ה־12 להגשים חלום והתלווה לאביו. "הוא ביקש ממני לנסוע למירון. אחרי שנה של קורונה הסכמנו", משחזר דב את היום שבו הכול השתנה. "הגענו בערך בשתים עשרה וחצי בלילה. אלעזר ביקש ללכת להדלקה המרכזית של תולדות אהרן. כשהגענו לכניסה לרחבה ראינו צפיפות עצומה. גם אלעזר בעצמו אמר לי: בוא נחזור, זה נראה מפחיד. הסתובבנו והתחלנו לרדת חזרה, כשאנחנו מחזיקים זה לזה את הידיים בחוזקה. כשהגענו כמעט לקצה המשעול (שזכה בהמשך לכינוי מסדרון המוות, ר"ג), פגע בנו פתאום מאחורה צונאמי ענקי של בני אדם", הוא חוזר אל רגעי האימה. "אני עפתי קדימה על אנשים אחרים ואלעזר נשמט לי מהיד. כשהצלחתי לעמוד על הרגליים, הסתובבתי מיד לאחור כדי למצוא את אלעזר, ואז ראיתי מראה נורא. במקום שבו עמדנו רק כמה שניות קודם, ושבו אלעזר אמור לעמוד כעת, הייתה ערימה ענקית של בני אדם זה על זה בדוחק מחריד. הייתה דממת מוות".

דב התעשת והחל לחפש באימה את בנו הקטן שנעלם בגל האנשים. "חשבתי שאולי כמו שאני הועפתי החוצה גם הוא הועף, אבל לא מצאתי אותו. ואז בזווית העין ראיתי שמעמיסים ילד על אלונקה. את הפנים לא הצלחתי לראות אבל לפי הגוף והרגליים היה נראה שזה אלעזר. הם התחילו לרוץ איתו החוצה ושמתי לב שמישהו עושה לילד עיסוי לב וניכר שהוא היה צריך גם החייאה. רצתי אחרי האלונקה אבל חסמו אותי. ניסיתי להסביר שזה כנראה הבן שלי ואני חייב לעבור, אבל קולי לא נשמע בתוך ההמולה".

מבוהל הוא רץ במהירות בדרך אחרת לרחבה שבה התרכזו האמבולנסים. "חיפשתי את אלעזר, אבל הוא לא היה בשום מקום. שוטר אחד אמר לי שכל מי שפונה יגיע לבית החולים זיו בצפת. ירדתי את ההר בריצה לעבר הכביש הראשי לכיוון צפת. לאורך הדרך עמדו עשרות רבות של אמבולנסים מהבהבים והבנתי שמדובר במגה־אסון".

ובזמן הזה ראומה בבית ואתה לבד בסיפור הזה?

"ניסיתי להתקשר לאשתי ולהסביר לה מה קורה, אבל רשתות הטלפונים קרסו. רק בעזרת טלפון של איזו אישה באוטובוס הצלחתי להודיע לה בערך מה קרה".

לבית החולים זיו הוא הגיע בשעה 3:45 לפנות בוקר. "לאורך כל הלילה לא ידענו אם הוא חי או מת. בערך בשעה חמש וחצי בבוקר נתנו לי לזהות תמונות של ילדים שהועברו לרמב"ם, והבנתי שכנראה הוא שם". בשבע בבוקר מתנדב של עזר מציון דאג להביאו לרמב"ם ושם הוא כבר זיהה את אלעזר. "רק אז יכולתי להתקשר לראומה ולומר לה: אני לידו, הוא חי".

אלעזר היה מורדם ומונשם במחלקת טיפול נמרץ ילדים. אחרי כמה שעות הצליחה להגיע לבית החולים גם האם. "רק כשראומה הגיעה הרגשתי שאני יכול לשחרר לרגע ולעצור לנשום, לנסות קצת לעכל את מה שעברתי".

מה חושבים בשעות ובימים הראשונים?

"היו פעמים שעברה לי בראש המחשבה שלא ייאמן כמה נמוך אפשר לרדת. אלעזר שלנו, תלמיד בכיתה ו', חברותי ומלא מרץ. ילד נבון שתמיד היה מלא בעשייה, והנה הוא שוכב לו במיטה, מורדם, מונשם ולא מתקשר. זה מחזה שובר לב. ביקשנו מאחת המתנדבות שתישאר איתו לכמה רגעים וירדנו לחוף הים. עמדנו שם שנינו ובכינו והתפללנו. היינו שבורים. בפנים הייתי מפורק לחתיכות. אבל די מהר נשמנו עמוק וחזרנו לעצמנו. מה שהחזיק אותנו ומחזיק אותנו גם היום הוא האמונה והאופטימיות", הוא מדגיש. "אנחנו מאמינים בלב שלם שאלעזר יכול להבריא ובעזרת ה' לחזור לעצמו".

מה הרופאים אמרו לכם?

"בשלב די מוקדם עשו לאלעזר MRI. הרופא אמר בצורה ברורה שיש פגיעת מוח וייתכן שהפגיעה תשוקם אבל הוא פסימי. הוא אמר שלדעתו יש סיכוי קטן שאלעזר יחזור לעצמו".

למרות התחזיות הקשות בני הזוג ברגר חדורי האמונה היו נחושים לא להרים ידיים ויצאו לקרב חייהם על שיקום בנם. "כמעט כל שעות היממה היינו איתו", מספרת ראומה, "רק לעיתים נדירות הסכמנו שמישהו יחליף אותנו. נישקנו אותו, סיפרנו לו מה קורה במשפחה. נתנו לו הרבה מגע, כדי שירגיש אותנו לידו. השתדלנו לשדר לו חמימות ואופטימיות. השמענו לו סרטון שעשו החברים לכיתה, וכשהוא שמע את הקולות שלהם הוא התרגש והדופק שלו עלה. זה היה סימן אופטימי בשבילנו".

הצלחתם לתקשר איתו?

"אלעזר התחיל לתקשר באמצעות עצימת עיניים, אבל לא באופן עקבי. לא היה ברור אם הוא מבין, אבל אנחנו הרגשנו והאמנו שהוא מבין. ניסינו להעביר לו כל הזמן אופטימיות, להרגיע ולשדר לו שיהיה בסדר".

בבית החולים רמב"ם הם הכירו את משפחת רייט, שבנם יוסי נפצע אף הוא באסון מירון ומצבו דומה לזה של אלעזר. "ההורים אנשים אציליים, מרשימים ומלאי אמונה. אנחנו מרגישים איתם שותפות גורל. הקשר איתם חשוב ומחזק מאוד".

היו רגעי שבר?

"היו רגעים לא פשוטים, אבל בחסדי ה' היינו מוצפים בטוב הלב האינסופי של הסגל ברמב"ם ובאלי"ן, ושל אנשים וארגונים, משפחה וחברים שכולם רצו לעזור, ובאמת קיבלנו מכולם אינסוף אהבה וכוחות", אומר דב בהודיה. וראומה מוסיפה: "למרות שאלעזר חזר להכרה גוברת והולכת, ולמרות שמצבו הנשימתי השתפר, הוא כמעט לא הצליח להניע את האיברים שלו. בתחום הזה ההתקדמות הייתה איטית מאוד, אם בכלל. אנחנו היינו אופטימיים וחשבנו שכמו שהוא חזר להכרה הוא יחזור גם לשאר התפקודים שלו, אבל המציאות בשטח לא תמכה באמונה שלנו. הסתירה הזאת בין האמונה שלנו ביכולת של אלעזר להשתקם ובין המציאות העגומה שנראתה תקועה הביאה אותנו להתמודדויות של ייאוש מול תקווה", היא מודה בכנות.

"הצורך לשמור על אופטימיות גם כשהמציאות מורכבת מאוד אינו נובע חלילה מהתעלמות מהמציאות או מעצימת עיניים, אלא מאמונה גדולה שיש דברים שהם מתחת לפני השטח ועוד יתגלו", היא מסבירה מאין הם שואבים את הכוחות. "תהליך שיקום כזה באופן טבעי הוא איטי מאוד, צעד קדימה ושניים אחורה כל הזמן. אנחנו מבינים שצריך כאן נשימה ארוכה ושאנחנו רצים למרחקים ארוכים. נדרש כאן הרבה אורך רוח. אין לנו ברירה אחרת. אנחנו גם מאמינים שהכוח של התפילות והמעשים הטובים שנעשים לרפואתו של אלעזר בוודאי נתנו ועוד ייתנו פירות והם לא הולכים ריקם", היא משוכנעת. "אנחנו מקבלים המון תמיכה ואהבה מכל עבר. מבני המשפחה, מהשכנים, מחברים מהעבודה במכללת הרצוג ובאוולינה דה רוטשילד, מרבנים ומאישי ציבור. אנחנו ממש עטופים בענן של גמילות חסדים".

"ברור שאבא ואמא חייבים להאמין בילד שלהם", מוסיף דב בפשטות. "זה נותן לו את הכוח להאמין בעצמו. ראומה ואני חיזקנו זה את זה. כשהאחד נחלש השני חיזק. שנינו מאמינים בכוחות של אלעזר. יש לו רצון והוא מוכן לעבוד קשה, אפילו קשה מאוד, וזה מאוד חשוב. ובעיקר, אנחנו מאמינים שה' הוא כול יכול, ואם הוא רוצה אז ברגע אחד הכול יכול להשתנות לטובה".

"אם צריך – נעבור לקריית אונו"

לאחר חודש וחצי ברמב"ם הועבר אלעזר לבית החולים השיקומי אלי"ן בירושלים. כשהתקרב מועד בר המצווה שלו בחודש אדר תשפ"ב, ההתלבטות לגבי אופי החגיגה צפה ועלתה. "בערך שבועיים לפני בר המצווה שאלתי את אלעזר אם הוא רוצה שנקבע לנו חברותא. הוא עדיין תיקשר רק דרך עצימת עיניים, והוא עצם את העיניים בחוזקה. זה לא תמיד כל כך ברור, אבל הפעם זה היה ברור - הוא רוצה ללמוד", אומר דב בהדגשה.

"שאלתי אותו: הלכה? הוא לא הגיב. הפרשה שלך לבר מצווה? הוא לא הגיב. ואז נזכרתי שלפני הפציעה הוא רצה לסיים את כל הש"ס משניות לקראת בר המצווה, והוא כבר הספיק ללמוד חצי. שאלתי אותו אם זה מה שהוא רוצה שנלמד, ואז הוא עצם את העיניים וחייך. הייתי נרגש מאוד. התקשרתי לספר לראומה ואחר כך סיפרתי על כך לכמה חברים שלנו. הסיפור רץ בשכונה. משפחת סולומון ומשפחת מיזליש, עם כל הקהילה שלהם, החליטו להרים פרויקט סיום ש"ס משניות עד הבר מצווה של אלעזר".

ברשתות החברתיות הופצה הבקשה לכל המעוניין להצטרף ללימוד, והתגובות היו נלהבות. "נלמדו לרפואתו שלוש פעמים כל שישה סדרי משנה, והכול תוך בערך שבוע". בנוסף לכך ערכו החברים אירוע סיום מרגש במיוחד. "הם הפיקו לאלעזר מסיבת בר מצווה עם אולם יפה, זמרים וקלידן, והגיעו מאות אנשים לחגוג את האירוע, כולל ישיבות ותלמוד תורה מורשה שבו אלעזר למד, שהגיעו ושימחו". החגיגה נערכה אומנם בהיעדרו של אלעזר מאחר שרופאיו לא התירו להוציאו מבית החולים, אבל במהלך הערב הוא ישב בחדרו וצפה באירוע על גבי מסך ענק. משפחתו וחבריו ערכו מסיבה חסרה בלי חתן השמחה, בתקווה שיום יבוא והם עוד יחגגו יחד עימו.

לאחר שנה של אשפוז בבית החולים השיקומי אלי"ן בירושלים חככו ההורים בדעתם מה הצעד הבא בשיקום בנם. "דרך הרב דוד הישראלי (אביו של החייל יהודה הישראלי, שנפצע קשה בראשו בצוק איתן ועבר שיקום ארוך ומורכב - ר"ג), שהיה מחנך של אלעזר, הכרנו את המטפל יחיאל חוברה שזיהה בו את הפוטנציאל והצליח לתקשר איתו באופן מופלא. רצינו שהוא ועוד כמה מטפלים מעולים שהמליצו לנו עליהם יטפלו בו, אבל התברר שהם מטפלים רק באזור המרכז".

דב מספר כיצד ברגע אחד הם החליטו להעביר את מרכז הכובד של חייהם לקריית אונו: "אשתי שוחחה עם המטפל, והוא התנצל ואמר לה שאם היינו גרים בקריית אונו אז הוא היה מטפל באלעזר. באותו רגע החלטנו ששום דבר לא יעצור אותנו, ואם זה מה שצריך בשביל אלעזר - אז נגור בקריית אונו". מאז הם מחלקים את זמנם בין הדירה לטיפולים בקריית אונו ובין ביתם שבירושלים, שאליו הם שבים בסופי השבוע.

"השתחררנו מאלי"ן בכ"ג אייר תשפ"ב", נוקב דב בתאריך המדויק ליציאה מבית החולים, שמציין פרק חדש שנפתח בהליך השיקומי הארוך של בנו. "למחרת היום הגענו לדירה שכורה בקריית אונו, שבעצם הפכה לבית חולים ביתי לאלעזר".

ואיך התארגנתם עם ריהוט וציוד לבית?

"אחיין שלנו ואשתו, עדו ורחלי פלסר, לקחו על עצמם לרהט את הדירה שהייתה ריקה. עשרות בני משפחה ותורמים תרמו ציוד וריהוט, בניצוחם של עדו ורחלי. כשאנחנו הגענו לדירה היו בה חדר שינה וארונות חדשים מהניילונים", מספרת ראומה בהתרגשות, "כל הדירה הייתה מאובזרת עד רמת מגבות באמבטיה וארונות מלאים מכל טוב. זה חיבוק מרגש של עם ישראל. הגרעינים התורניים של קריית אונו וגבעת שמואל לקחו אחריות עלינו. הם מגיעים אלינו מפעם לפעם לעשות לאלעזר שמח ומטפלים בכל מה שנדרש, וזה מאוד מרגש ומחזק אותנו".

כך לפני שנה הפכו ההורים למנהלים של בית חולים שיקומי ביתי לבנם. "לא פשוט לנהל את כל הסיפור הזה בעצמנו", הוא מודה. "אנחנו גם הרופאים וגם האחיות, גם המטפלים וגם המנהלים: הזמנות ציוד, הזמנת תרופות, הזמנת מטפלים, אחריות על תיקצוב, הזמנת הסעות וכדומה. זה פול טיים ג'וב. וכמובן גם לעבוד איתו על פיזיותרפיה, ובין לבין למצוא שלוות נפש וללמוד איתו תורה באווירה נינוחה".

את החיים הם מחלקים בין הדירה בקריית אונו לביתם בירושלים. "החלטנו לא לעקור את עצמנו ואת אלעזר מבית הגידול הטבעי שלו בירושלים. אנחנו כל הזמן בנסיעות לשם ובחזרה. את אלעזר מסיעים בינתיים אמבולנסים של עזרה למרפא ועזר מציון, ובהם כל הציוד הרפואי שלו. את הציוד האישי שלנו אנחנו מעבירים ברכב המשפחתי. כל נסיעה מירושלים לדירה בקריית אונו היא קצת כמו יציאת אירופה", צוחקת ראומה. "זה אומר לרדת לרכב כמה פעמים עם המון ציוד, ואחר כך להעלות את כל הציוד בחזרה לדירה השנייה. אבל אנחנו עושים את זה בשמחה ומתוך אמונה גדולה שהמסע הזה יקדם את אלעזר, והאמונה הזאת היא שמעניקה לנו כוחות".

דב וראומה ברגר הם הורים לשלושה ילדים, אלעזר בן ה־14 הוא בן הזקונים. הם גרים בשכונת קריית משה הירושלמית. דב הוא מרצה במכללת הרצוג וראומה היא מורה להוראה מתקנת בממ"ד אוולינה דה רוטשילד.

"למרות הכול אנחנו מנסים לשמור על בית נורמלי, שמח ואופטימי, עם מוזיקה וצחוק בריא", הם מבקשים לציין. "זה טוב לאלעזר וזה טוב בשבילנו. כל ליל שבת מגיעים חברים מהכיתה של אלעזר וחברים שלנו ועושים אצלנו תפילת ליל שבת שמחה לאלעזר. בשבת בצהריים מגיעים קבוצת חברים מהכיתה, מדברים איתו ומעדכנים אותו בכל מה שקורה בכיתה. אלעזר גם נקשר ביחסי חברות עם ילדים בני גילו מקריית אונו, שממש אימצו אותנו. כל זה יוצר סביבו אירועים שמחים ומעודדים".

מהתקדמות אופטימית לסכנת חיים

בחודש האחרון, הם משתפים, חלה התקדמות במצבו של אלעזר. "אנחנו מרגישים קפיצת מדרגה מסוימת. בטיפול בדירה בקריית אונו נפתחו לנו שערים חדשים. עובדים איתו אנשים שמאמינים בו ובהתקדמות שלו", מצביע דב על עיקרון טיפולי חשוב ומהותי. "במקביל יש לאלעזר גם בירושלים מורה וקלינאית תקשורת ממכון פוירשטיין, שמתקשרות איתו ומקדמות אותו בצורה מדהימה. יש לו מטפלים מעולים והם עושים למען אלעזר כל מה שאפשר. יש לו פיזיותרפיסטים, ויש מטפלים ברפואה סינית, ויש קלינאיות תקשורת, והיו לו מרפאות בעיסוק, וכולם מצוינים ומהשורה הראשונה. גם הפיזיותרפיסטית ד"ר עדי גדלי מלווה ומקדמת את אלעזר כבר כמעט שנה בקריית אונו. כולם מגויסים בכל ליבם למענו. אין לנו מילים להודות להם", אומרת ראומה וקולה רועד.

סמוך לראש השנה אלעזר חלה בקורונה ומצבו הידרדר עד שלא היה יכול לנשום בכוחות עצמו. הוא הובהל לבית החולים שערי צדק, שם נלחמו הרופאים על חייו. "אחרי שעברנו לקריית אונו, היינו מאוד אופטימיים. המטפלים נתנו לאלעזר המון. ראינו התקדמות, וההסתבכות הפתאומית הזאת בעקבות הקורונה זעזעה את האופטימיות הפשוטה הזאת", מסביר דב את גודל השבר באותם ימים. "אחרי כל מה שהצלחנו להתקדם, פתאום הייתה נסיגה גדולה. המצב היה קשה מאוד ואלעזר היה בסכנת חיים מיידית. המציאות הזאת קראה לנו לרמה אחרת של אמונה. אנחנו עושים את ההשתדלות שלנו. אלעזר מקבל טיפולים מכל סוג אפשרי, מפיזיותרפיה ועד רפואה סינית, מטובי המומחים. אין סוף תפילות מתקיימות לרפואתו ולרפואת יוסי רייט, הפצוע השני בן ה־17, אבל בשורה התחתונה, הקב"ה הוא עשה עושה ויעשה לכל המעשים. הוא בורא, והוא מרפא, ורק הוא יחליט מה יקרה לאלעזר. הבנו שאנחנו אחראים על הדרך, על ההשתדלות ועל המאמצים לשקם אותו, אבל על התוצאות לא אנחנו אחראים. אנחנו סומכים על ריבונו של עולם".

מאז שאלעזר מצליח לסמן כן ולא באמצעות תנועות עיניים ובעיקר בתנועת יד, אביו לומד איתו משניות בחברותא. "הצלחנו לסיים בחודשים האחרונים מסכתות גיטין, קידושין ונזיר. אחרי כל רעיון או חלק ממשנה אנחנו שואלים אותו אם הוא הבין, כך שיש לנו אינדיקציה להבנה שלו. ככל שחומר הלימוד קשה יותר, כך הוא מבקש לחזור יותר. ההצלחה שלו בלימוד למרות מצבו הבריאותי הקשה, כשאינו יכול לדבר וכמעט אינו יכול לזוז, נתנה לכולנו תחושה של ניצחון הרוח על החומר. ההישג הלא שגרתי הזה נבע כולו מהרצון שלו ללמוד", אומר דב בהתפעלות.

לאחרונה עבר אלעזר ניתוח שאמור לשפר את מצבו. "הצוות הרפואי שם לב שאלעזר מאוד ספסטי (בעל נוקשות שרירית או מתח שרירים חזק – ר"ג), והבעיה הזאת גורמת לבעיות רבות נוספות. כשהוא מנסה לעשות איזושהי תנועה, הוא לא יכול להתגבר על הנוקשות שלו. בניתוח השתילו לו משאבה קבועה שדרכה הוא יקבל ישירות לעמוד שדרה את הטיפול התרופתי. ואז התקווה היא שהשרירים יהיו רפויים יותר וכל השיקום בעקבותיו יתקדם במהירות, ואפילו שיחזור לדבר ולהניע את איבריו ביתר קלות".

ואכן, בשבועיים האחרונים, מדווחים ההורים, חלה התקדמות: "יש התקדמות אצל אלעזר, ואנחנו מודים לקב"ה על כל התקדמות, גם הקטנה ביותר. אבל המצב עדיין קשה. הוא עדיין כמעט לא מזיז את איבריו. הוא לא מדבר, הוא לא אוכל, הוא סיעודי והוא עדיין מונשם יותר מחצי יום. אנחנו מאוד מנסים לעודד אותו וזה כן נותן לו כוח, אבל המצב עדיין לא פשוט", נאנחת האם. "אולי הכי קשה לנו הידיעה שאלעזר לא יכול לומר מה הוא רוצה. כשכואב לו הוא לא יכול לומר. כשזבוב מציק לו הוא לא יכול לומר. קשה לראות אותו במצב כזה. זה לא קל, אבל אנחנו מבינים שאפשר להתרכז בקשיים, והתחושות אז קשות ושוברות, ואפשר להיאחז בנקודות הטובות, נקודות האור שנותנות כוח. אנחנו נאחזים בעובדה שאלעזר מאיר פנים ונותן לנו כוחות. אנחנו נאחזים בכל התקדמות קטנה והופכים אותה לשמחה".

שנתיים אחרי אסון מירון, יש בכם כעס על הרשויות? אתם חושבים שהופקו הלקחים הנדרשים?

"אנחנו מרגישים שהתפקיד שלנו כרגע זה לעודד ולתת לאלעזר כוחות להילחם, גם כשהכול נראה שחור. גם כשהכול מקרין שאין סיכוי - אנחנו מחזקים אותו ונותנים לו תקווה. ה' הוא כול יכול, והוא אוהב אותנו. מהסיבה הזאת אנחנו לא נכנסים לוויכוחים מי כשל ומי אשם באסון מירון", מבהיר דב. "מנקודת המבט שלנו, המסע שלנו הוא להתמודד עם המציאות הקשה. חקירות ומציאת אשמים זה חשוב, אבל אפשר להשאיר את זה לאחרים. אנחנו בשלב הזה אוחזים בחיים ועושים כל מה שבידינו כדי לתת כוחות של אופטימיות ושמחה לאלעזר. מבחינת האשמים באסון מירון, יש את ועדת החקירה ויש את משפחות ההרוגים שעוקבות בהתמדה אחרי עבודת הוועדה. אנחנו לא עוקבים אחרי עבודת הוועדה אלא ממקדים את עצמנו ברפואה של אלעזר".

"אנחנו מתגעגעים לאלעזר מאוד", משתפת ראומה בכאב. "זה מוזר הפער בין אלעזר הרגיל שהכרנו למצבו כרגע. התהליך איטי ויש חוסר ודאות מה יהיה, אבל אנחנו מרגישים סייעתא דשמיא גדולה שמלווה אותנו כל הזמן. אנחנו מודים לה' שאלעזר ילד שמח ומתוק ומתקדם ומבין, וגם שהגענו לקריית אונו. פשוט אין על עם ישראל", היא אומרת.

"כל אחד בא לעולם הזה לאיזשהו מסע שהוא צריך לעבור. ובכל תחנה, בעיקר התחנות הקשות, האדם נבחן איך הוא עומד בניסיון. אני מקווה שנעמוד בניסיון בכבוד ואלעזר יחלים וישוב לאיתנו. בינתיים הוא מדהים בכוחות שהוא מגלה. גם אחרי משברים מאוד קשים הוא חוזר לעצמו ולא מוותר. לנו ברור שהוא ימשיך הלאה ובעזרת ה' עוד נראה ישועות".

***