"הלוואי והייתי יכול להדחיק", אמר לי ידיד בתחילת השבוע. "אבל אני מכיר את קרובי המשפחה אז אני לא יכול להתעלם כאילו זה לא קרה, ואז אתה צריך להסתכל לדבר הזה בעיניים. וזה קשה".
הוא דיבר על התאונה המחרידה שעברה משפחת דומנוביץ'. אני מבינה את הצורך לדחוק את האסונות האלה לאחורי התודעה. קשה לעכל עוד ידיעה מרה, עוד עצב שאין לו סוף.
ביום שישי התקיימה ההלוויה שוברת הלב של מעיין דומנוביץ'. הוריו לא היו שם, גם לא אחיו. סבו, משה דומנוביץ', שאל איך מספידים תינוק בן עשרה חודשים, ואיך סבא מספיד את הנכד שלו, ילד שעשועים שלא ידע טעם חטא ותמיד שימח את הוריו. סבתו, ביה דומנוביץ', סיפרה על הצחוק המתגלגל של מעיין, שהיא תמיד קראה לו בטעות מעיין חיים, כי היה מלא חיים. מה עוד אפשר לספר על תינוקי מתוק שעוד לא סיים שנה בעולם הזה? האובדן של מעיין הקטן הוא רק חלק מההתמודדות הצפויה למשפחה. הפציעות שלהם קשות. הדרך להתאוששות ולשיקום ארוכה ארוכה ותצטרך הרבה תפילות, תקווה וסיוע, גם כלכלי.
ביום ראשון כבר כולם ידעו מי הנהגת החשודה בסטייה מהמסלול שלה ובהתנגשות. גולשי הרשתות קבעו שהיא רוצחת. בדמה התגלו שרידי מריחואנה ופי שלושה מכמות האלכוהול המותרת בנהיגה. יאנה בלום, בסך הכול בת 25, החריבה חיים של משפחה בישראל ונפצעה קשה. כשתחלים, היא תצטרך להתמודד עם ההחלטה הפזיזה שלה לעלות על הכביש כשהיא לא כשירה ולא מסוגלת לנהוג בבטחה. נהג שראה את ההתנהלות שלה על הכביש והבין שלפניו רכב מסוכן התקשר למשטרה, אבל בעיצומה של השיחה זה כבר היה מאוחר מדי. הבקשה שלו התחלפה: תזמינו אמבולנס.
זו לא הייתה הפעם הראשונה של בלום. לפני חמש שנים היא נתפסה נוהגת בשכרות. המשטרה עשתה טעויות בתיק החקירה שלה, כך שהיא יצאה מהסיפור בעסקת טיעון שכללה שלושה חודשי שלילה בלבד. שלושה חודשים וגיל צעיר מאוד אינם מותירים כל חותם בליבו של עבריין. לא מספיק כדי ללמד לקח, כדי להרתיע, כדי להוביל להחלטה שאלכוהול ונהיגה לא נוסעים ביחד לעולם.
התאונה התרחשה במקום מועד, בכביש אדום מדם, כביש ארוך מאוד, עורק מרכזי לנגב, שהתשתיות שלו לקויות. אין בו קו הפרדה, ולכן כל שגגה של נהג עלולה לעלות בחיי אדם. התכנון לשיפוץ הכביש הזה כבר החל, אבל הוא עוד לא הושלם ושום דבר לא קרה בשטח. אני מקווה שבמשרד התחבורה לא מחכים לתאונה הבאה.
תאונות מתרחשות כל הזמן. מתחילת השנה האזרחית נהרגו 120 גברים, נשים וילדים ב־105 תאונות קטלניות. ב־365 הימים האחרונים נהרגו 350 איש. כמעט אדם בכל יום. אבל אנחנו לא שמים לב לזה, לא שומעים, מדחיקים, מדלגים הלאה. תחשבו מה היינו מרגישים אם הם היו הרוגי פיגועים או מלחמות. אבל הם לא. הם הרוגים אזרחיים. תאונות קטלניות מדווחות במהדורת החדשות ואז נדחקות לתהום הנשייה. אני מבקשת רגע להשאיר אותן איתנו. כי לא מדובר רק באחריות של המדינה, וגם לא רק באחריות של העבריין בתאונה מסוימת. כולנו נהגים.
למען נהגי הדור הבא
רובנו נמצאים מאחורי ההגה אי אלו שעות בשבוע. לפעמים הנהיגה ארוכה ומשעממת, לפעמים היא גדושת פקקים מורטי עצבים, מלווה במאבק כוחני שקט: מי לא יחכה בתור בנתיב הפנייה ימינה וברגע האחרון יידחק בין המכוניות, מי יעקוף בצורה מסוכנת וירוויח עוד שתי דקות, מי יעבור נתיבים הלוך וחזור בלי להביט במראות, מי יהבהב עם אורות למכונית שלא נוסעת מספיק מהר ויסנוור אותה. אני נוהגת הרבה. בדרך כלל בכיף, אבל לפעמים אני מסיימת את הדרך מותשת.
בשבוע האחרון מצאתי את עצמי נוהגת יותר בזהירות. מוותרת יותר לנהגים עצבניים, נוסעת יותר בימין, מאחרת לשידור בתחנת גלי צה"ל אבל נלחמת עם עצמי להרפות מהגז כי העיקר הוא לא להגיע בזמן, אלא להגיע ולא לפגוע בעצמי או בעוברי הדרך האחרים. מצאתי את עצמי מתאפקת מול המכשיר הקטלני שנקרא סלולרי. לא לגעת, לא להציץ, אפילו לא לראות אם מי שמצלצל אליי עכשיו הוא ילד או ילדה שצריכים את עזרתי.
בשבוע הזה שמתי לב יותר גם לכמעטים. לנהג הלא אחראי שנסע בין שני הנתיבים, נצמד בצורה לא אחראית למכונית שלי ולזו שמשמאלי, שמתי לב לנהג האופניים החשמליים שנסע נגד כיוון התנועה ברחוב צר, פתאום פחדתי ממכונית שחתכה אותי בכיכר. זה לא שכולם התחילו לנהוג בפראות. זה רק שהמודעות התעוררה מחדש לכמה ימים. ואני רוצה להחזיק בה חזק ולא לתת לה ללכת.
בואו נהיה כנים. לפעמים קל לנו לשמוע שנהג או נהגת פוגעים היו שתויים, ואם הם נטלו סמים - אז בכלל. זה מרחיק מאיתנו את התאונה. את זה *אנחנו* לא עושים. *לנו* זה לא יקרה, *אנחנו* לא שותים ולא צורכים סמים. אבל זה כל כך לא נכון. הרכב הוא כלי חשוב, יעיל והכרחי, אבל הוא גם כלי שיכול להביא אותנו, את כולנו, לגרום נזק לעצמנו או לאחרים. התעסקות ברדיו, בסלולרי, במריבה של הילדים ברכב, באין־סוף מסיחי דעת, במקום בכביש יכולה להביא אותנו לקפח חיים. ולכן, גם הפעם השאלה היא האם אנחנו, אני, מסוגלת לקבל על עצמי קבלה אחת, אבל קבלה מוחלטת, שלא אעבור עליה לעולם. לא לענות לשיחה אם הטלפון לא מחובר לבלוטות', לא להפעיל מחדש את הפודקאסט שנפסק אלא אחרי שעצרתי בצד, לא לעבור את המהירות המותרת גם אם השעון דוחק, לא לעשות דווקא לנהג מעצבן. האם נוכל לקחת את הזעזוע והכאב והתפילות לרפואת הלב והגוף של משפחת דומנוביץ' ולקבל על עצמנו להיות זהירים יותר, לשלומם ורפואתם?
ומילה על הדור הבא. כשהילדים שלי מבקשים את הרכב, אני תמיד מסתייגת. זה לא הקילומטראז' ועלות הדלק, כמו הפחד שלי. פחד אמיתי שחלילה יקרה להם משהו, למרות שהם נוהגים באופן אחראי. תרבות הנהיגה של הילדים מושפעת מהאופן שבו ההורים שלהם נוהגים, הורים וגם חברים ומכרים, כך אמר לי פעם הפסיכולוג רונן יעקובסון. נהג שיש לו קרוב משפחה שנוסע במהירות גבוהה מן המותר ייטה לנהוג כך בעצמו. הסטנדרטים מתחילים, כמו הרבה דברים, בבית ובסביבה הקרובה. אז גם למענם, בואו נהיה קצת יותר זהירים.
לתגובות: [email protected]
***