אשתי לא מרשה לי ללכלך על הילדים בטור בעיתון, ואני מכבד ומבין את הרצון הזה. לכן באופן יוצא דופן אני מבקש מהאחראי על תפוצת העיתון לדלג על היישוב שלנו בחמישי הקרוב. שכוייח. ועכשיו כשהחלק הטכני הזה מאחורינו, אפשר לגשת לדבר על בן הזקונים שלנו. זאטוט חמוד מאין כמותו, חשוב להדגיש. למה חשוב להדגיש? כי יש המשך.
אז הסיפור עם התינוק בן הכמעט שנתיים הזה הוא שאף אחד לא עדכן אותו שהוא תינוק. בדרך כלל לתינוקות יש איזו מודעות עצמית מינימלית לעובדה שהם תינוקות. אבל לא בן הזקונים היעקביני. הוא משוכנע שהוא בן שבע לפחות. הוא לא נותן שיחתלו אותו, שיבחרו לו בגדים או שיאכילו אותו. כל משימה כזאת הוא מתעקש לבצע לבד. שזה מאוד יפה, לולא העובדה שהוא לא מצטיין באף אחד מהדברים האלה. שוב, עניין של היעדר מודעות עצמית. ואם בזה היה מסתכם האתגר ההורי, דיינו. אבל לא, הוא עוד מגדיל ראש!
הוא רוצה לרוקן את המדיח, להוציא את הזבל, ואם אנחנו משאירים את הילקוט של הגדול ללא השגחה, אז הוא פשוט פותח את הדלת וגורר אחריו את התיק עד ההסעה.
איך הוא מתכנן להגיע עד לשם? הצחקתם אותו. הוא פותח את הרכב ומתיישב במושב הנהג כמובן. וכל יומרה כזו של הזאטוט גוררת אחריו מלחמת ראש בראש עם האבא העקשן שלו, שבעצמו לא מוכן להיות מנוהל. העץ הרי לא צמח רחוק מהתפוח.
אז ברגע של משבר החלטתי, בניגוד לתחושתי הפנימית והעקרונות שעל פיהם אני חי, שאולי אולי אולי לא הכול אני יודע ושכדאי להתייעץ עם מומחים בתחום. אני יודע, מופרך מאוד, אבל כשהגלים מתחזקים הנואשים מתייאשים. אז חיפשתי בגוגל "יועץ הורות" וקיבלתי תוצאות שה' ישמור. יועץ להורות באמצעות תנועה, יועץ להורות באמצעות חימר, יועץ להורות באמצעות מסירה לאימוץ. האחרון קרץ לי במיוחד.
בקיצור, רק יועץ להורות באמצעות הורות לא מצאתי, כנראה זה פרינג'י מדי. אבל לפעמים איך אומרים, האוצר נמצא מתחת לגשר, או לתנור, תלוי את מי שואלים, ואת הטיפ הכי טוב קיבלתי מאחותי הגדולה שזרקה לי כבדרך אגב ש"זה בסדר לוותר לילדים, זה לא מלמד אותם שאבא חלש, זה מלמד אותם לוותר בעצמם".
"אז את בעצם אומרת לי להפסיק לחנך וזהו", וידאתי.
"זה ממש לא מה שאמרתי".
"מפסיקים לחנך מע־כ־ש־י־ו!" הודיתי לה בבהילות וניתקתי מהר את הטלפון.
הודעתי לאשתי שהשיטה החדשה להתמודדות עם התינוק שחושב שהוא גבר היא להתייחס אליו כגבר ולזרום עם כל הדרישות והרצונות שלו.
"תעשה מה שאתה חושב, אבל אני לא יכולה להיות פה כשזה קורה", אשתי הצהירה והלכה לחפש אדון שוקו אחר.
אני לעומתה ניגשתי מיד למלאכת הזרימה עם הילד, שזה בייסיקלי אומר שהתיישבתי על הספה כמו תפוח אדמה וחיכיתי לנס שיקרה. ובכן, הזאטוט קלט את המסר והתחיל לתפעל את הבית ואת עצמו ביתר שאת וביתר עוז. הוא התחיל בלהוריד מעצמו את החיתול וללבוש במקומו תחתונים של אחיו הגדול. מה רע לי? הילד גמל את עצמו. האמינו לי, עם האחים שלו היה יותר קשה. מיד אחר כך הוא ניגש למטבח והתחיל להוציא את הכלים הנקיים מהמדיח ולהכניס אותם לכיור. מקום שאליו אכן יגיעו בסופו של דבר - הילד קולט מהר. אומנם הוא דילג על איזה שלב באמצע, אבל מי אנחנו שנתקטנן.
אחר כך הוא ניגש להכין לעצמו ארוחת ערב. הוא טיפס על כיסא והוציא מהמקרר צנצנת ריבה וחיפש סכין כדי למרוח. בצירוף מקרים מצמרר התברר שכל הסכו"ם הנקי היה בכיור. מה הסיכוי. אבל מה הן אצבעות הידיים אם לא עשרה סכינים שנתן לנו קודשא בריך הוא? אז הילד פתח את הצנצנת, דחף בפנים חופן אצבעות כאילו היה פו הדוב בכבודו ובעצמו, ואת הריבה הוא מרח על תחתית של ספל שאותו חשב בטעות לפיתה. אבל גם כשמורחים לו על פיתה הוא בעיקר מלקק את הריבה וזורק, אז בסך הכול היה הגיון פנימי במהלך.
אחרי שהוא סיים את ארוחת הערב הוא הלך להביא מטאטא כדי לנקות אחריו - מחווה ראויה על פניו. אבל המפגש בין שערות המטאטא ובין הריבה שנשפכה על הרצפה נתן אפקט יותר של מריחה ופחות של טאטוא. יכולתי להבחין בזאטוט מסמן לעצמו מנטלית שבפעם הבאה שיחסר לו סכין – אפשר להשתמש במטאטא. אחרי שסיים במטבח הוא ניגש למקלחת. הוא הוריד את המכנסיים בקלות, החולצה הוכיחה את עצמה כיותר מאתגרת, אז הוא חלץ את השרוולים ונשאר עם החולצה כרוכה על הצוואר משל הייתה צעיף שמסרב שיקטלגו אותו. הוא מילא לעצמו אמבטיה מלאה במים קפואים, שזה משהו שכנראה קיבל בתורשה מסב סבו שהיה חסיד בויאן וסביר להניח שטבל באגם קפוא לא פעם ולא פעמיים. הוא מרח לעצמו שמפו על נקודה אחת ספציפית במצח ואז שטף במים את כל הנקודות האחרות מלבדה. בערך כמו שאני עושה ספונג'ה.
אחרי שיצא מהאמבטיה הוא התלבש בפיג'מה של אחותו הגדולה ומיד פספס בתוכה כאילו לקרוא תיגר על הלינאריות של הזמן עצמו. מי אמר שצריך להתקלח אחרי שמפספסים? האם ניסינו פעם אחת להפוך את היוצרות? אגב יוצרות, את ברכת אשר יצר הוא מלמל מתוך "מעשה בחמישה בלונים" ואז נישק וזרק מהמרפסת למען יראו וייראו.
אחר כך הוא ניגש לעבוד על המחשב ובכמה טפיחות הגונות על המקלדת הוא אכן הצליח לשנות את הסיסמה שלי לדיסקונט, שזה דבר שאני לא חושב שאפשר לעשות שלא במתכוון. בקיצור, תינוק חיל.
אשתי חזרה הביתה לבסוף וגילתה את ביתנו הפוך כמו נינווה העיר הגדולה (בעולם מקביל שבו הם לא עשו תשובה). למזלי היא לא ראתה איזה בלגן הינוקא עשה בחדר האמבטיה, מהסיבה הפשוטה שהיא לא הצליחה לזוז מהמקום בגלל שרצפת הריבה מסמרה אותה למקום כמו אשת לוט להבדיל פחות הבדלות ממה שהייתם חושבים.
"זה אשמתך שזרמת עם שיטות החינוך החדשות שלי", התגוננתי אחרי שחטפתי שמו"ס ראוי.
"כן, כנראה שזו טעות לתת לתינוק לעשות מה שהוא רוצה בבית", היא מלמלה לעצמה.
"אני דווקא חושב שהוא הפתיע לטובה", גוננתי על הזאטוט.
אשתי בהתה בי רגע ואז נאנחה.
"לא דיברתי עליו".
לתגובות: jacobi.y@gmail.com
***